זוהי ביקורת על ספר, שדן בחינוך הציבורי בארה"ב מנקודות מבט פילוסופית, אקזיסטנציאלית ופרקטית. ניתן לראות בספר ככולל בתוכו שני ערוצי תוכן. ערוץ אחד, כולל ביקורת על המצב הקיים מהבחינה הפוליטית, החברתית ו/או התרבותית ומפנה לחקר של אי צדק מערכתי. המערכת מואשמת כמטה לרעה, נצלנית, מדכאת, סקסיסטית, גזענית והומופובית. בעיות אלה משילות מידי מורים ותלמידים את ניסיונם, הסקרנות האינטלקטואלית שלהם וחדוותם. מכאן, נפתחת הדרך לערוץ תוכן נוסף, שבו המורים והתלמידים נדרשים לקחת חלק פעיל. מחבר הספר מפציר במורים לקדם תכניות לימוד שמגלמות אמון, יוזמה, אומץ, דמיון, ספקנות וסקרנות וממקם גישה של אתיקה של דאגה (ethic of care) במערכת היחסים שבין מורה לתלמיד ובתרבות הכיתתית תוך שהוא מאפיין אותם בתפיסות של דאגה, אמון, אהדה ואהבה (Gillian Rosenberg).

מורים הם אזרחי המדינה, וככאלה גם הם בוחרים, אם לכנסת ישראל ואם לרשויות מקומיות. אלא שנוסף להיותם אזרחים מורים הם "גם" מחנכים, מורים מקצועיים, מנהלים, סגנים ועוד. ככאלה, יש להם "אמירה" לא רק בינם לבין עצמם אלא גם בינם לבין תלמידיהם. טוב יעשו המורים אם יתייחסו, ולא בסמוי אלא בקול צלול ובהיר, למתרחש במדינה, ובהחלט כן – גם לפוליטיקה, למפלגות, לבחירות בכלל ואפילו – רחמנא ליצלן – לבחירתם האישית בפרט: "אני עומד לבחור ב…" (נריה גוטל ).

פאולו פריירה, מי שהגה ופיתח את הפדגוגיה הביקורתית, פונה בספרו לאבן הראשה של מערכת החינוך – המורה. יחסה של המורה לעצמה כנושאת שליחות וכבעלת תפקיד שלו חשיבות ראשונה במעלה הם לב לבו של ספר זה. "מכתבים למורה" הוא קריאה למורה לחרוג ממעמדה המדוכא וחסר הכבוד ולהפוך את הקערה על פיה – להעז לקרוא ולהיאבק למען חברה טובה וצודקת יותר. חברה זו מתחילה במפגש בין אדם לאדם, מפגש שיש בו אמון, תקווה ותעוזה לחלום על שינוי, מפגש דיאלוגי ומחנך, מפגש של תלמיד ומורה. ספר זה הוא חובה לכל אשת חינוך, לכל מורה ולכל מי שרואה את עצמו בעל שליחות חינוכית בחברה הישראלית. תפיסתו של פריירה מרחיבה את האופקים ומספקת כלים רבים למפגש הדיאלוגי והמהפכני בין המורה לתלמידה. רעיונותיו מהווים השראה למעשה החינוכי ומחדדים את הצורך העצום שלנו ושל חברתנו במחנכים (פאולו פריירה).

כן בבית ספרנו הוא ספר שרואה אור בזמן הנכון. הוא עוסק בשאלה כאובה המלווה את מערכת החינוך בישראל ובעולם כולו ונוגעת לשאלת תפקידם של המורים ויכולתם, זכותם וחובתם להביע את עמדותיהם הערכיות בבית הספר. לי עצמי ברור כי אין הוראה הבאה ממקום ניטרלי או ממלכתי. מאחורי כל תהליך של הוראה עומד סדר יום ערכי מסוים, וטוב שהוא מוכר וידוע לתלמידים, ואינו מסתתר מאחורי היומרה לנתק את החינוך מהפוליטיקה (יולי תמיר).

אריסטו הגדיר את בני האדם כ"בעלי חיים פוליטיים" (זוּ אוֹן פוֹליטיקוֹן). אימוץ הגדרה זו מוביל לציפייה שלטבע האנושי הפוליטי יהיה מקום בתהליכי ההתחנכות והלמידה באשר הם. אולם במציאות החינוכית ניכר כי כל חיבור בין פוליטיקה לבין חינוך טומן בחובו רגישות ומעורר מתחים ומאבקים רמים. כל אחד משני המושגים – "חינוך" ו"פוליטי" – נושא מורכבות אדירה, נקודות מבט עשירות ותפיסות עולם מגוונות עד סותרות. על כן החיבור בין שניהם, שרק מעמיק את המורכבות, מחייב הבהרה. אבקש להאיר את מושג החינוך הפוליטי דרך הזוויות המושגית, ההיסטורית והחוקית (ניר מיכאלי).