התפיסה הפרגמטית היתה המועדפת (קונצנזואלית) בחינוך העברי בישראל לפני קום המדינה. היא התחזקה על-ידי העליות הסוציאליסטיות (השנייה והשלישית), אשר ראו בחינוך לעבודה חלק מההכנה להגשמה ציונית. במחצית השנייה של שנות ה-50 חלה התפתחות בארגון ובעיצוב החינוך המקצועי. שר החינוך זלמן ארן (1955-1960: 1963-1969), שייחס חשיבות רבה לחינוך המקצועי, ראה בו אתגר ודרך להרחיב את מעגלי האזרחים הפרודוקטיביים, כלי לשפר את החינוך ליצרנות, אמצעי השגת מטרות חברתיות וחינוכיות ובעיקר, פתרון אפשרי וראוי למניעת נשירה של תלמידים ממערכת החינוך. ההתמקדות של משרד החינוך בחינוך המקצועי נבעה גם מהשינויים שהתחוללו בישראל: גידול דמוגרפי דרמטי, בעקבות העלייה הגדולה ממדינות האסלאם; חוק חינוך ממלכתי שהציע חינוך אחיד לכל אזרחי המדינה; התקדמות טכנולוגית מואצת. במהלך 1976-1978 שונה מבנה החינוך הטכנולוגי ויעדיו הוגדרו מחדש. הנתיב הטכנולוגי המשיך להיות בעל דימוי של "מסלול אין ברירה", למרות העובדות, ואף על פי שמשנת 1980 אחוז מקבלי תעודת בגרות בקרב תלמידי החינוך הטכנולוגי גדל ב-12% לעומת גידול של 10% בחינוך העיוני. ההזדמנות של החינוך הטכנולוגי לעלות על דרך המלך, הוחמצה בשנים האחרונות ( נירית רייכל ) .