המאמר עורך סקירה במבט-על של שלושת הזרמים הנפוצים ביותר במסגרת החינוך האלטרנטיבי בארץ: חינוך דמוקרטי, חינוך ולדורף וחינוך בגישת מונטסורי. מטרתו להציג לקורא תמונה רחבה ככל האפשר של קווי הדמיון והשוני בשלוש גישות חינוכיות אלו. מטרה נוספת היא להציג בפני הורים, מחנכים ומעצבי מדיניות מידע על אודות הגישות השונות כדי שיוכלו לבחון אותן ולהעריכן כראוי.

פרופ' יולי תמיר, לשעבר שרת החינוך, טוענת כי הביקורת על מערכת החינוך מופרזת ומזיקה וכי יש בה כדי לפגוע באמון הציבור ומקבלי ההחלטות במערכת וכן לשכנע הורים מבוססים למצוא לה חלופות. כתוצאה מכך, טוענת תמיר, הביקורת משמשת אמצעי לשימור פערים כלכליים ומעמדיים

דני לסרי, מייסד זרם החינוך הדיאלוגי בארץ, מפרסם באתר האקדמיה הדיאלוגית מאמר מטלטל המציע חלופה רדיקלית לחינוך האלטרנטיבי: "רוב חיי סברתי שמערכת החינוך לא יכולה להשתנות, לא באמת, ואם אני כותב כאן היום זה לא מכיוון שהתחוור לי אחרת, אלא מכיוון שהתייחסותי לדעה זו ולמסקנות שיש לגזור ממנה – השתנתה. מדוע אני סבור שמערכת החינוך לא יכולה להשתנות – את זה כבר פירשתי במקומות אחרים כמו גם בחינה מעמיקה מדוע בתי ספר הם לא מקומות בריאים לגדל בהם ילדים. אלא שבמשך שנים רבות נדמה היה לי שזה מותיר בידי רק את האפשרות של החינוך המהפכני. לזה האחרון יש שני ערוצי ביטוי. מצד אחד הערוץ הביקורתי החושף את פניה האמיתיים של הבית-ספריות, מצביע על עוולותיה, חותר תחתיה, וחולם על היום שבו תקרוס. ומצד שני הערוץ האלטרנטיבי, המציע חינוך חדש, גם בתיאוריה וגם במעשה. אלא שבעת האחרונה התחלתי לחבר את כל זה מעט אחרת ולעשות חשבון חדש" (דני לסרי).

שדה חקר החינוך האלטרנטיבי בישראל הוא שדה חדש יחסית. הוא מבקש להציע לנו מחקר, גם אקדמי, של המסגרות הקיימות והמציגות את עצמן כאלטרנטיביות או של מרחבי חינוך אשר מרכיבים כאלה ואחרים הבוחרים לכנות את עצמם "אלטרנטיביים" חדרו לתוכם או מתיימרים לחדור אליו. אלא שלצד "יצירתיות" ו"חדשנות" ועתה גם "משמעותיות" – הפכה גם ה"אלטרנטיביות" למילת באז בנאלית ושחוקה התובעת מאיתנו לעצור לבחון אותה (אריה קיזל).

המאמר עוסק במשולש גוף-תודעה-חינוך. כחיבור בין צלעות אלה הוא מציע את המושג ”סֶפַרת החינוך האישית״, שפירושה יכולתו של האדם להפנות את תשומת לבו פנימה אל מחשבותיו ואל תחושותיו. המחבר מספר על ניסיונו האישי בנעוריו ובבגרותו מתוך שימוש בתורות הטאי-צ׳י והוויפאסאנה, הרואות בגוף את בית הקיבול של התודעה (אורן אְרָגז).

קולנוע, קראטה ומדיטציה הם בין תחומי הדעת שמעניקים השראה לפרופ' יהודה בר שלום, סגן נשיאת מכללת דוד ילין, שמאמין בכל לבו שמורים יכולים להיות דמות משמעותית ביותר עבור התלמידים (תמירה גלילי).

היכן מתבצע החינוך היעיל והחשוב ביותר? בבית הספר? לא לדעתו של פיטר גריי, פסיכולוג אבולוציוני ומרצה בכיר לפסיכולוגיה בבוסטון קולג'. לטענת גריי, החינוך הטוב ביותר מתבצע דווקא במשחקים בשכונה ללא השגחת מבוגרים, משחקים שבהם לומדים הילדים כישורים חברתיים שונים שעתידים לסייע להם בחייהם יותר מכל חומר שנלמד במערכת החינוך הרשמית או בחוגים שונים. אלא שבחמישים השנה האחרונות הצטמצם מאוד מספר השעות שהילדים מבלים במשחקים בשכונה או בתחביבים שונים, במטרה לפנות מקום לשעות לימודים ארוכות יותר, להכנת שיעורי בית רבים ובחוגים בפיקוח מבוגרים. הורים רבים בימינו חוששים להתיר לילדיהם לצאת החוצה ולשחק עם ילדים אחרים הרחק מהבית וללא השגחה, וכך הסתיים לו תור הזהב של המשחק החופשי: אותה תקופה במחצית הראשונה של המאה העשרים שבה כבר לא נדרשה עבודת ילדים אך המגמות שתוארו לעיל, כמו גם ההתמכרות לבהייה בודדת במסכים (שאותה גריי אינו מזכיר), עדיין לא תפסו את מקומן.