גישת החינוך שמגדלת ילדים שיהפכו את העולם למקום טוב יותר

לימונה, נ' (2023). גישת החינוך שמגדלת ילדים שיהפכו את העולם למקום טוב יותר. אתר הארץ

עיקרי הדברים:

• בנקים, ספריות ומוזיאונים פינו חללים, הביאו ריהוט מתאים ואירחו את הילדים, שלמדו בהם בקבוצות קטנות. במוזיאון אף הציעו להשתלב באופן קבוע בתוכנית הלימודים
• גיליון הערכה לא כולל ציונים או מושגים מילוליים מקבילים כמו "טוב מאוד" או "כמעט טוב": "זה אקט שיפוטי שעלול לדחוק ילדים ולהרחיק אותם"
• "הערכה לא יכולה להיות מבחן או ציון, כי אלה לא מתחשבים כלל בסיפור האישי של האדם. הם לא ידידותיים במיוחד לילדים ולא סולידריים עם דרכי הידיעה והלמידה שלהם"
• "אנחנו לא מעוניינים לדעת רק מה הילדים יודעים, אלא איך הם למדו את זה. מוכרחים להכיר בכך שלכל אדם ולכל ילד יש דרך סובייקטיבית לבנות את הידע שלו. לא ניתן לעשות לזה סטנדרטיזציה"
• "אף פעם לא מוציאים ילד מהכיתה. אם יש רעש או הפרעה כלשהי, המורה או הגננת יכולה לזוז עם קבוצת ילדים למקום שקט יותר, או לחלופין, לצאת יחד עם הילד וילדים נוספים החוצה"
• "אנחנו נותנים לילדים זמן למחוות קטנות, כמו לערוך את השולחן לארוחת הצהריים. זו מחווה של טיפול, יופי ויצירתיות; אפשר לתרגל יצירתיות בכל מצב"
• באחת הכיתות, מצלמת רשת מצלמת את העצים בחוץ, ומקרינה את הנוף הירוק על הקיר. מצלמת רשת אחרת מונחת בתוך צילינדר, שמקרין על הקיר דימוי שמזכיר כוכבים מנצנצים

למאמר המלא באתר "הארץ"

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא חינוך אלטרנטיבי

בעיר רג'יו אמיליה שבצפון איטליה, התפתחה לפני כשבעים שנה גישה יוצאת דופן לחינוך, הקרויה על שמה, והיא מתקיימת בה הלכה למעשה עד היום, ארוגה לתוך מרקם החיים בעיר. אנשי חינוך מכל העולם מגיעים לרג'יו כדי ללמוד ולקבל השראה. הנציגה הרשמית של הגישה בארץ היא ד"ר נעמה צורן, השואפת לשנות את המציאות החינוכית בישראל.

"העניין המשמעותי בגישה לא קשור לתנאים ולא קשור לכסף, אלא לעבודה על האדם", היא אומרת. לדבריה, הגננות והמורות שהיא פוגשת בישראל צמאות לכלים, אבל אין מספיק אנשים שמעניקים להן אותם. "אני אוהבת לעבוד איתן כי אני מראה להן שאין דבר כזה 'אי אפשר'. גם אם התנאים לא טובים, והם לא טובים, הרי שגם את - הגננת, המורה - מהווה חלק מהתנאים.

"מה שעומד בבסיס הגישה הוא ראיית הילד כאזרח שווה, יכול ובעל זכויות, כאשר הזכות הראשונה היא הזכות לחינוך איכותי מלידה, שממנה נגזרת החובה של החברה והתרבות לשמור ולהגן על כל ילד וילדה באשר הם מפני האנונימיות".

אנונימיות, מסבירה צורן, היא אחת הבעיות המטרידות ביותר בחינוך בישראל היום. "אני מתכוונת לזה שגננת או מורה חושבת על ילד בסוף היום, ואין לה מה להגיד עליו. כלומר, היא לא באמת מכירה אותו".

קלאודיה גודיצ'י, פסיכולוגית ופדגוגית, מתארת את עיקרי הגישה כך: "זו גישה חינוכית, שבראש ובראשונה מבוססת על אמון ואמונה גדולים בילדים, ומכאן גם בבני אדם בכלל". לפי הגישה, אומרת גודיצ'י, "הילד נתפס כמסוגל מיום לידתו - מסוגל לדעת, מסוגל ליצור יחסים, סקרן ומלא פליאה ביחס לאחרים ולעולם שסביבו".

כמו צורן, גודיצ'י מדגישה את המקום המרכזי של זכויות ילדים בגישה. "זה החלק השביר ביותר של החברה שלנו", היא מצהירה. "ברג'יו, ילדים נתפסים כאזרחים בעלי זכויות מרגע לידתם. כשאני מתבוננת בעולם, גם במדינות שיש בהן מערכות משפטיות מורכבות ומודעות גבוהה יחסית לזכויות, ילדים עדיין לא נתפסים לגמרי כבני אדם. ולכן, הם הרבה פעמים האחרונים שמתחשבים בזכויותיהם".

עיקרי הגישה

כשמסכמים את הגישה בכמה משפטים, היא עשויה להישמע דומה לגישות פרוגרסיביות אחרות:

1. למידה בקבוצות קטנות במקום הוראה פרונטלית.
2. הכלה.
3. עידוד לסולידריות ולשיתוף פעולה.
4. אמונה עמוקה במסוגלות של ילדים והתייחסות אליהם בכבוד.

הרבה הורים יודעים שמדובר במטרות ראויות, שהרי מומחי פיז"ה ואחרים מזכירים שוב ושוב שאבד כבר הכלח על שיטות ההוראה הישנות; הן לא מכינות את הילדים לעתידם המקצועי, לעתים הן פוגעות בדימוי העצמי שלהם, והן משעממות, מכבות יצירתיות וסקרנות. אבל לרוב, אין להצהרות הללו ביטוי מעשי, או שביטויים חסר או מעוות. בניגוד לכך, ברג'יו אמיליה, הערכים מיושמים באופן טוטאלי.

לוריס מלגוצי (1920-1994), מורה שהתגורר בפרברי העיר ומאס בדרכי ההוראה המיושנות, שלתפיסתו, כפי שסיפר בראיונות, "גילו אדישות טיפשית כלפי הילדים, דבקו באופן אופורטוניסטי בסמכותנות, ודחפו לכיוונם ידע מוכן מראש". הוא החליט לחבור אליהם, וברבות הימים נודע כמייסד גישת רג'יו אמיליה לחינוך והרוח החיה מאחוריה.

רג'יו אמיליה ידועה היום באיטליה כאחת הערים הטובות ביותר לחיות בהן, עם שיעורים נמוכים של אבטלה ופשע, סטטיסטיקה מעודדת של אריכות ימים, משטר מקומי יעיל ושירותי רווחה שופעים ואיכותיים. מחקרים שונים מעידים על כך שחבל אמיליה רומניה מתאפיין ברמות גבוהות של אחריות אזרחית ואמון במוסדות המקומיים ובמחזיקי התפקידים הרשמיים; התושבים מצביעים בהמוניהם בבחירות, מתנדבים הרבה ומנויים על עיתונים.

בזמן סגרי הקורונה, מספרת צורן, "ברג'יו אמיליה החליט ראש העיר, לוקא וקי, ביחד עם הפדגוגים, שכל העיר תהפוך למרחב חינוכי; בנקים, ספריות ומוזיאונים פינו חללים, הביאו ריהוט מתאים ואירחו את הילדים, שלמדו בהם בקבוצות קטנות. במוזיאון אף הציעו להשתלב באופן קבוע בתוכנית הלימודים". חלק מהדברים היפים שנוצרו מתוך הכורח, ממשיכים גם עכשיו, וממשלת איטליה אימצה אותם כתוכנית שמיושמת בכל רחבי המדינה, לדברי צורן.

תיעוד פדגוגי מתמיד

אחת הדרכים שבהן החקירה המתמשכת מתקיימת, היא באמצעות תיעוד פדגוגי מתמיד. הגננות והמורות מתעדות את תהליכי הלמידה והחיברות של הילדים באופן יומיומי, בכתב ובצילום, והדבר משמש אותן הן כדי להתבונן לעומק בכל ילדה וילד ובתהליכי הלמידה האינדיבידואליים שלהם, והן כדי לחקור היבטים שונים של למידה בקבוצה ואצל ילדים בכלל.

פרופ' מלגוצי נהג להשיב שאנחנו עובדים כדי שילדים יצאו מבתי הספר שלנו עם כיס נוסף. כיס שעשיר ברעיונות, מחשבות, שאלות, פליאה וסקרנות. כך שכשיגדלו, תמיד תהיה להם אפשרות להכניס יד לכיס הזה", היא מספרת.

"בגישה שלנו, לא עובדים על מיומנויות של טרום כתיבה וקריאה בגן חובה", מפרטת גודיצ'י. "כמעט לכל הילדים שמסיימים את הגן יש מיומנויות קריאה וכתיבה, אבל זו פשוט לא אחת המטרות שלנו".

במקום זאת, היא מסבירה, "אנחנו שואפים שכל ילד יצא מהגן עם תשוקה גדולה ללמוד קרוא וכתוב, ויכולת לנוע עם הסמלים והשפה שפיתחו ביחד, כקבוצה. אלה קשורים בדינמיקה של הקבוצה, ביחסים בין החברים בה, בדרכי למידה".

ברג'יו, גיליון הערכה לא כולל ציונים או מושגים מילוליים מקבילים כמו "טוב מאוד" או "כמעט טוב". "זה אקט שיפוטי שעלול לדחוק ילדים ולהרחיק אותם", מסבירה גודיצ'י. "הערכה לא יכולה להיות מבחן או ציון, כי אלה לא מתחשבים כלל בסיפור האישי של האדם. הם לא ידידותיים במיוחד לילדים ולא סולידריים עם דרכי הידיעה והלמידה שלהם".

בגישת רג'יו, "הערכה הופכת את תהליכי הלמידה של הילדים לנראים, בזמן התרחשותם", מסבירה גודיצ'י. "אנחנו לא מעוניינים לדעת רק מה הילדים יודעים, אלא איך הם למדו את זה". כשחושבים על הערכה בצורה כזאת, מוכרחים, לפי גודיצ'י, להכיר בכך שלכל אדם ולכל ילד יש דרך סובייקטיבית לבנות את הידע שלו. "אי אפשר לעשות לזה סטנדרטיזציה".

התפיסה הפלורליסטית הזו לגבי למידה משתקפת ברעיון יסודי נוסף בגישת רג'יו אמיליה - הרעיון שלכל ילד יש מאה שפות. המטאפורה שימשה את מלגוצי כדי להביע את התפיסה, שלכל אדם, מלידתו, יש אינספור דרכים להביע את עצמו; שכל ילד לומד באופן ייחודי ומבין את העולם באינספור דרכים שונות, ולאף אחת מהן אין עדיפות על אחרת. משום כך, זו אחריותם של המבוגרים לאפשר לילדים ללמוד ולהביע את עצמם בדרכים ובשפות המתאימות לכל אחת ואחד מהם.

התפיסה הזאת הופכת את רג'יו למופת בכל הנוגע להכלה. לפי הגישה, מוסד חינוכי צריך להיות מסוגל להכיל את כל ההבדלים הבין־אישיים בין ילדים, כולל מה שאנחנו מכנים "צרכים מיוחדים", וברג'יו מכנים "זכויות מיוחדות", משום שהדגש הוא על הזכות של כל ילד לקבל חינוך מיטיב - לא משנה מה המבנה הנוירולוגי או הפיזי שלו, מצבם הכלכלי של הוריו, או מוצאו. יותר מכך, ברג'יו מאמינים שהדבר מסייע למוסדות החינוך הללו להרחיב ולפתח את הפדגוגיה שלהם, ומיטיבה עם כל הילדים.

כמו כן, באופן שמתואם עם מערכת הבריאות והרווחה המקומית, ובניגוד בולט לישראל, ברג'יו לא מאבחנים ילדים לפני גיל שש. "אנחנו לא מתייגים ילדים", מסבירה רבוטי. במקום זאת, יש התבוננות זהירה, שיחות מרובות בין אנשי הצוות, עם ההורים ועם הילד.

אין עונשים

לבתי הספר ברג'יו אין פרוטוקולים קבועים לגבי עניינים משמעתיים, וכצפוי, גם אין עונשים. "לפעמים, ילדים מפגינים חלקים מעצמם בדרכים שעשויות להיראות לאחרים אגרסיביות או מפריעות", אומרת רבוטי בזהירות. "אנחנו לוקחים את הזמן לבנות איתם יחסים טובים. לפעמים, מגע פיזי יכול לעזור. במקביל, אנחנו מנסים לבנות דימוי חיובי של הילד בעיני הילדים האחרים, ומדגישים את חוזקותיו ואת היפה שבו".

"אף פעם לא מוציאים ילד מהכיתה. אם יש רעש או הפרעה כלשהי, המורה או הגננת יכולה לזוז עם קבוצת ילדים למקום שקט יותר, או לחלופין, לצאת יחד עם הילד וילדים נוספים החוצה, כדי לעסוק בפעילות אחרת".

אחד הקווים הפדגוגיים שחשוב היה לצוות לקדם היה הרחבה של הדמיון הוויזואלי של הילדים. "לעתים קרובות אנחנו עובדים על ציור של טבע דומם, משום שזה מציע לנו אפשרויות לימודיות רבות, אבל הסכנה היא שהציור יישאר בגבולות הריאליזם", מסבירה המורה מנפרדי.

לפיכך, החליט הצוות להציע לילדים עבודה עם חומרים טבעיים. האטלייה אמנם מצויד בבלוטים, ענפים מפותלים וחומרים טבעיים אחרים, אבל הצוות לא הסתפק בהם ויצא עם הילדים לגינת הירק שבחצר, שילדי בית הספר מטפחים. ילדי הגן מצאו שם זוקיני ענקיים ועלים מסוגים שונים; ביחד, מנפרדי והילדים פתחו את הזוקיני והתבוננו בו ובעלים תחת עדשת המיקרוסקופ, המחובר למקרן. פתאום, זרעי הירק המוקרנים על הקיר נראו לילדים כמו כוכבים.

מכאן, במשך כחודשיים, עבדו הילדים בדרכים שונות ומגוונות על ציור של עלה מרווה - בתחילה בנפרד, ובהמשך בקבוצות. הדימוי הוקרן על דף ענק שנתלה על הקיר, והילדים עברו על הקווים, בתהליך שמנפרדי מכנה "מדיטטיבי, שדורש ריכוז ותשומת לב גבוהים". אחר כך הם המשיכו את הציור מדמיונם. צבעי מים נוספו, והציור שינה את מקומו - הוא נתלה על הקיר בזוויות שונות ובהמשך הונח על הרצפה.

קירות שקופים

אחד הקווים המנחים של הגישה הוא "הסביבה היא מורה שלישי". מלגוצי האמין שלא צריך ללמד את הילדים את מה שהם יכולים לגלות בעצמם; ברג'יו, הידע לא עובר באופן חד־כיווני מהמבוגרים אל הילדים, אלא נע באופן מעגלי ומשחקי יותר. במקום הוראה פרונטלית ועבודה עם חוברות לימוד - המורות והגננות מציעות הקשרי למידה, שמאפשרים לילדים לבנות את הידע שלהם בעצמם.

הקירות הפנימיים במבנה שקופים, כך ש"ישנה זרימה ויזואלית, והילדים יכולים לחוות את בית הספר באופן הוליסטי", מסבירה מנפרדי. גם בישראל אימצו כמה בתי ספר את הרעיון של כיתות שקופות, אבל קשה למצוא מקום שבו לשקיפות הזאת יש משמעות כלשהי ביומיום של הילדים. כאן, כמה ילדים המציאו משחק: הם מקרינים דימוי על הקיר בכיתה שלהם, וילדים מכיתה אחרת - רואים אותו וצריכים לנחש מה הוא.

בבתי הספר של רג'יו, אין ספרי לימוד או חוברות של משרד החינוך. בתחילת השנה, אומרת דלריו, "כל ההורים באיטליה מקבלים תלושים ממשלתיים לרכישת ציוד לימודים, אבל כאן, ברג'יו, ההורים נותנים את התלושים לבית הספר". אין צורך לדאוג לקלמר, ילקוט, ספרים ומחברות - בית הספר רוכש אותם במרוכז בהתאם לצרכי הילדים, תחומי העניין והמטרות של כל מורה. הדבר היחיד שלא קונים הוא ילקוט, משום שהילדים מכינים אותו בעצמם, מבד לבד.

החשיבה העיצובית של הצוות החינוכי לא נוגעת רק לחלל, אלא גם לזמן, כפי שמסבירה מנפרדי. "אנחנו נותנים לילדים זמן למחוות קטנות, כמו לערוך את השולחן לארוחת הצהריים. זו מחווה של טיפול, יופי ויצירתיות; אפשר לתרגל יצירתיות בכל מצב".

באחת הכיתות, מצלמת רשת מצלמת את העצים בחוץ, ומקרינה את הנוף הירוק על הקיר, "משום שאין לנו הרבה חלונות שמשקיפים החוצה. זה מייצר יחסים חזקים בין פנים לחוץ", מסבירות המורות; מצלמת רשת אחרת מונחת בתוך צילינדר, שמקרין על הקיר דימוי שמזכיר כוכבים מנצנצים. "הילדים יכולים ליצור נופים בחללים שלהם. הדיגיטלי עוזר לנו להתרחב ולהרחיב את תחושות המקום", הן אומרות.

המורות והגננות לא מרגישות בודדות

בשונה מאשר בישראל, יש למורות מרחב פעולה ואוטונומיה, מקום להביע את עצמן ואת תחומי העניין שלהן. צורת העבודה שלהן מציתה סקרנות, התבוננות, מחשבה ודמיון - לא רק אצל הילדים, אלא גם אצלן. הן עובדות יחד באופן מכבד ונטול היררכיה, ושיתוף הפעולה והתמיכה שהן זוכות לה אינם מוגבלים רק לצוות הגן או בית הספר, אלא גם למשפחות של הילדים. כשנשות החינוך הישראליות במשלחת מדברות על הבעיות שהן מתמודדות עמן, המילה "בדידות" חוזרת שוב ושוב. המורות והגננות כאן ברג'יו לא סובלות מבדידות.

אחת הדוגמאות היפות לשיתוף הפעולה המפרה בין נשות החינוך בולטת לעינינו כשאנחנו מסיירות בבית הספר. בכניסה לכיתה ב', שולחן גדול ועגול מקדם את פנינו. מונחים עליו דפים שעליהם נכתבה המילה "ערפל" באופן פיגורטיבי; אחד מהם מוקרן בגדול על הקיר, ועל לוח עץ תלויות תמונות של ערפל, ציורים ודף שנגזר מלוח שנה. זה חלק מפרויקט על חילופי העונות ומזג האוויר, שילדי הכיתה עובדים עליו.

אבל בשיחה השבועית שלה עם נשות הצוות האחרות, מנפרדי סברה שלוח שנה הוא רעיון מגביל, משום שזהו כלי קונבנציונלי, שכבר קיים בעולם. "את מסתכנת בלהיות פונקציונלית מדי", היא הזהירה אותה. "כשממהרים, ומסתמכים על דברים קיימים, הם מכתיבים לנו את השפה ודרכי המדידה שלהם. במקום זאת, מוטב לחשוב ביחד עם הילדים מה רוצים לתעד ובאיזו שפה לעשות זאת". היא הציעה לעבוד לאט על ייצוג מזג האוויר והזמן מדי יום - בכתיבה, בציור ובדרכים אחרות, למשך חודש, כדי שבסופו, אפשר יהיה להמציא ביחד כלי חדש, כזה שלא קיים עדיין, תוך שימוש בשפה ומבנה שיכולים לשמש את כולם.