התכנית להוראה רב-תחומית של מדעי הרוח היא הוותיקה מבין התכניות שמציעה מכללת אורנים וכבר צברה ניסיון וידע במפגש בין כוונות מפתחי התכנית לקהל המורים שלומדים בה. בשיעורי התכנית נפגשים מורים שהם בוגרי חוגים שונים במדעי הרוח והחברה. מורים אלה הגיעו מרקע תרבותי-חברתי שונה, והם מלמדים בבתי הספר תלמידים מרקע וגיל מגוונים. כל אחד מהלומדים מביא אל הדיון את עולם מושגיו, תרבותו וידיעותיו. ולפיכך השיח בשיעורים מרתק ופותח דיון רחב בנושאים המשמעותיים לכל מורה ומחנך. התכנית להוראה רב תחומית של מדעי הרוח מבקשת להעצים מורים שיחזרו אל בתי הספר וייטלו על עצמם את התפקיד החיוני להוביל צוותים לבניית יחידות לימוד משמעותיות לתרבות בתי הספר שלהם, בין שבתחום הוראת מדעי הרוח, בין שבתחום הפעילות החברתית, סביב לוח השנה וחגיו ובהתמודדות עם דילמות חינוכיות שעל סדר היום ( יעל פויס).

בכל הקשור לצורך במורים איכותיים בבתי הספר כאמצעי לקידום התלמידים בבתי הספר אין מחסור במחקרים בחינוך , אך קיימת חוסר בהירות בכל הנוגע לדרכים להכשיר מורים בעלי איכויות גבוהות. יש מעט מחקרים מפורשים המדברים על הדרך להכשיר מורים איכותיים בכלל ומורים איכותיים לחינוך המיוחד בפרט. לכן , הסקירה הנוכחית מנסה לגבש תובנות שעולות ממחקרים על תכונות המורים האיכותיים ועל הדרכים שיש לנקוט על מנת לטפח תכונות אלו בהכשרת המורים ובהשתלמויות הן למורים במסלול הרגיל והן למורים במסלול החינוך המיוחד. למרות שמדובר באתגר לא פשוט מבחינת ההכשרה , כותבי הסקירה אופטימיים ביכולת לטפח את התכונות של מורים איכותיים (Mary T. Brownell, Melinda M. Leko, Margaret Kamman and Laura King).

הכשרת מורים דיאלוגית מניחה שהאדם יוצר משמעויות במפגש שלו עם עולם הידע , התרבות והאחר. שאיפתה של הכשרת מורים דיאלוגית ליצור מרחב במסגרתו מתקיים תהליך בו פרחי ההוראה ומוריהם נותנים לעצמם, לפועלם ולעולם בו הם חיים משמעות. הדיאלוג והדיספוזציה לדיאלוג הם אשר מאפשרים את תהליך ההתפתחות ויצירת המשמעויות . מסגרת זו, למרות התמקדותה בהתפתחות הפרט, מעמידה את הקשרים והדיאלוג בין הפרטים ובין הפרטים והטקסט במרכז ( לעומת מורה , תלמיד או חומר לימוד) . מטרת ההכשרה במודל זה היא יצירת הכלים והדיספוזציה למפגש עם ידע ועם אחרים באופן שיאפשר התפתחות משמעויות וזהות. כלומר, יצירת הכושר לפגוש רעיונות, דעת ואת האחר מזווית של הקשרם- אם כביקורת, אם כעיבוד – במסגרת תפישת עולמו. מאמר זה מבקש להציג רציונאל להכשרת מורים אשר רואה את תפקיד המורה לא כמעביר ידע לתלמיד, אלא כמבוגר משמעותי עבורו. המאמר מתחיל בתיאור עגום של הקונטקסט החינוכי הישראלי ולאחר מכן מצביע על הצורך בהכשרת מורים דיאלוגית . כמו כן , נערך דיון במטרות החינוך , המקורות התיאורטיים של הכותבת ובכוחו של חינוך דיאלוגי ( יעל עופרים) .

כיצד ניתן להצית אש של ידע, של תשוקה לדעת במוחותיהם של בני אדם? שאלה זו מטרידה את המחנכים במשך כל הדורות וחשובה מאד בישראל. אמנם ניתן ליצור אוכלוסיות נרחבות היודעות לקרוא, אך אינן מסוגלות להבחין במה שראוי לקריאה. ההתפתחות הכוללת של הפרט ויכולת השיפוט שלו עשויים להיות נשכרים ממה שקרוי החינוך הליברלי. יש להתרחק מהנסיגה התרבותית ולדבוק באתגרי האיכות התרבותית ובמצבורי העושר התרבותי העומדים לרשותנו. החינוך הליברלי עשוי לאפשר למורים להבין את פעילותם המקצועית בפרספקטיבה של מטרות חינוכיות ארוכות טווח. לעתים קרובות הכשרת המורים ממוקדת מדי בהיבטים הפרקטיים הדרושים לפעילות המורים, אך אסור להזניח את הרקע ההשכלתי והתרבותי הכללי הדרוש על מנת שהמורים יבינו את משמעות ההוראה ומטרותיה. עליהם לדעת לא רק מה ואיך הם מלמדים, אלא מדוע ולשם מה הם פועלים . לפיכך, הכשרת המורים תכלול התנסויות בפעילות חברתית בתוך ומחוץ לכותלי בית הספר. התנסויות אלו תבחרנה אם הן משרתות שאלות בעלות משקל. תוכנית מעין זו הינה בעלת ערך לאנשי מקצוע שונים, אך חשובה במיוחד למורים, משום שיש בה פוטנציאל של קשר בין עיון ומעשה, בין עולם הידע לעולם ההתנסות ויש לה השלכות חינוכיות למורי העתיד ( מרים בן-פרץ).

סגנונות הקיום הנו כלי תיאורטי שבאמצעותו ניתן לתאר ולהבין את התנהגות האדם. בכל אדם קיימים שלושה סגנונות קיום בסיסים והם הרכישה (Having), ההוויה (Being) והעשייה (Doing). שלושת המרכיבים מתקיימים במידה זו או אחרת וניתן למפותם על פי מידת מרכזיותם באישיות האדם. במחקר זה נמצא שדפוס סגנונות הקיום של מתכשרים להוראה והמורים המאמנים בחינוך הגופני הוא: being, doing ו-having על פי סדר זה. דפוס זה נמצא גם בקרב מורות מאמנות וסטודנטיות כוללות להוראה. נמצא שסגנון קיום having גדול יותר במתכשרים להוראה בחינוך הגופני לעומת הסטודנטיות הכוללות ועשוי לנבוע מהצורך ההישגי והספורטיבי שתחום דעת זה מתאפיין בו (אריה יעקבי)

קובץ מאמרים חדש בהוצאת Harvard University Press המתאר בצורה מעמיקה את התפתחות מסלול הכשרת המורים באוניברסיטת מישיגן (Michigan State University) והשינוי במהלך תקופה של עשר שנים. המאמרים מתארים את התחדשות מסלול הכשרת המורים באוניברסיטת מישיגן בהובלה ובהנחיה של צוות מורי המורים הידוע בתור צוות 1 (Team One). שורה של חוקרים מובילים בתחומי הכשרת המורים כגון Feiman-Nemser Sharon מציגים את ההתנסות הייחודית שלהם ביצירת השינוי האיכותי באוניברסיטת מישיגן וגישות איכותיות להעמקת הכשרת המורים.

בספרה החדש Self-study for teacher educator מתארת פרופסור Samaras, Anastasia את השינויים איתם התמודדה בהכשרת המורים ואת השינויים אותם יזמה בתכנית הכשרת הסטודנטים להוראה באוניברסיטת ג'ורג מייסון בוירג'יניה ארה"ב ובמקום עבודתה הקודם. במסגרת עבודתה כרכזת הכשרת המורים פיתחה פרופסור סמאראס דגמים של למידה עצמית (self-study) של סטודנטים להוראה שהתבססו על עקרונות שיתוף והתייעצות העמיתים של ויגוצקי. אחד התחומים שפרופסור סמאראס מצאה כלקויים בהכשרת המורים היה הקניית יכולת תכנון לימודים לטווח ארוך יותר במהלך שנת הלימודים. מרכיב מרכזי בתכנית החדשה שטיפחה פרופסור סאמראס היה התמודדות של הסטודנטים להוראה עם תכנון, יישום וחקר של יחידת לימוד בינתחומית (The Interdisciplinary Unit)

המאמר מציג את שיטת ההערכה המשולבת שהונהגה לפני כמה שנים באוניברסיטת טקסס בארה"ב. מדיניות ההערכה הרציפה של המוסד לוקחת בחשבון את הסטנדרטים הקיימים להכשרת מורים בארה"ב אך מדגישה גם בדיקת ההלימה בין התפתחות הסטודנטים להוראה ובין צרכי בביה"ס. ככל שהסטודנטים להוראה מתקדמים בין שלבי התכנית כך מופעלים כלי הערכה פורמאליים ובלתי פורמאליים על מנת לבדוק את מידת התאמתם להעביר שיעורים, לפתח תוכניות ולהצליח כמורים. במהלך ההערכה המתבצעת בכל שלב נבדקים לא רק היכולות הטכניות ורמות הידע של פרחי ההוראה, אלא גם יכולות של תקשורת בין-אישית, ראייה פדגוגית משולבת. נתוני מרכזי ההערכה נצברים ומשמשים בסיס למעקב רב-שנתי אחרי התפתחות פרחי ההוראה, המודלים המנטאליים שלהם ויכולתם הפדגוגית בכמה וכמה תחומים מעבר לתכני המקצוע עצמו. המאמר מתאר את מדיניות ההערכה הרציפה הנקראת The Fitness to Teach Policy, את מרכיביה העיקריים ודרך הפעלתה באוניברסיטת טקסס (Blanche Desjean-Perrotta)

הטענה המרכזית במאמר היא שתוכנית ההכשרה האוניברסיטאית של כוח ההוראה מקדמת דמות מורה שתפקידו הקניית ידע והוראת הסדרים בלבד, ואינה מכינה אותו לתפקידו כמחנך ומכאן הצורך בשינויה. לשם קידום אורחות חיים דמוקרטיים, יש לפעול לאימוץ עמדות דמוקרטיות בקרב התלמידים. תהליך זה אינו תהליך רכישה טבעי, אלא חינוכי אקטיבי, הנעשה בידי "מחנך" המחויב לעקרונות הדמוקרטיה ופועל להשפיע על תלמידיו ברוח זו. תוכנית ההכשרה האוניברסיטאית, כמשקפת את הלכי הרוח התרבותיים, אינה מכשירה את המורים להיות מחנכים, אלא מורים מקצועיים. לכן היא גורם מעכב בקידומה של תרבות אזרחית. (אורן כרמלי)

המאמר מתאר ניסוי פדגוגי שנערך בארה"ב לבדיקת יכולתם של סטודנטים להוראה ללמד בתכנית לימודים בינתחומית. הניסוי נערך בקרב סטודנטים להוראה המתכשרים להוראה בבתי ספר יסודיים בפלורידה. ממצאי המחקר מלמדים כי הכשרת סטודנטים להוראה בינתחומית הוא תהליך מורכב למדי. חלק ניכר מהסטודנטים להוראה גילה קשיים בהתמודדות עם שילוב פרקים בינתחומיים, בעיקר מבחינת ניהול הזמן ותכנון המשימות. לסטודנטים להוראה נדרש הרבה יותר זמן לגבש פעילויות בינתחומיות בהשוואה לציפיות של מורי המורים. בעיה נוספת אשר העיקה על התהליך היו החששות הכבדים של הסטודנטים להוראה משילוב נושאים בינתחומיים לאור חוסר שליטתם בתחומי האמנות והאוריינות הויזואלית. מסתבר כי שילוב נושאים בינתחומיים מחייב הקניית יסודות מעמיקים יותר בתחומי תכנון לימודים משולב הרבה לפני תחילת ההכשרה (Janet C. Richards and Kim T. Shea)

בעוד מרבית תוכניות הכשרת המורים בארה"ב מתמקדות במה שהסטודנטים להוראה צריכים ללמוד ובמה שהם צריכים לדעת, מעדיפה פאמלה גרוסמן להתמקד יותר בדרך שבה יש ללמד את הסטודנטים להוראה. לדעת גרוסמן מרבית תוכניות ההכשרה מדווחות על נושאים בעלי אופי ארגוני-קוריקולרי כגון שימוש בבתי ספר להתמחות מקצועית מסוג PDS בעוד נושאים פדגוגיים ושיטות הוראה דידקטיות לא קיבלו תשומת לב נאותה. לדעתה של גרוסמן לא ניתן להפריד בין נושאים קוריקולריים ושיטות הוראה. פאמלה גרוסמן מאמינה שיש להקנות הרבה יותר חשיבות לכל המכלול של שיטות גישות ופדגוגיות אותן צריכים הסטודנטים ופרחי ההוראה להכיר היטב. לדעתה, יש לחזק את החלק של שיטות הוראה ודרכי הוראה במסלולי הכשרת המורים ולא להסתפק רק במסגרות קוריקולריות כגון ה-PDS. פרופסור פאמלה גרוסמן תופיע במסגרת הכינוס הבינלאומי להכשרת מורים: "הכשרת מורים על פרשת דרכים, 28 ביוני – 25 ביוני 2007 (מכון מופ"ת ומכללת קיי)

מחקר זה דן בדמותם של שלושה דיוקנאות מורים בעיני סטודנטים להוראה: המורה האידיאלי, מורה המורים ודיוקנם של הסטודנטים להוראה כמורים, על רקע סקירת הדיוקנאות השונים של המורה בספרות המחקר ובהגות. המחקר בוחן את תפיסת דמויות אלה בקרב שתי תת – קבוצות של סטודנטים להוראה: פרחי הוראה במכללה אקדמית להכשרת מורים ומורים -סטודנטים, המשלימים תואר ראשון במכללה להכשרת מורים או במכללה אזורית המחקר העלו, כי קיימות שתי קטגוריות -על מרכזיות בתפיסת דיוקנאות המורים אצל הסטודנט להוראה: האחת – תכונותיו האישיות, והאחרת – הידע שלו, הדיסציפלינרי והדידקטי. בעיני פרח ההוראה, קטגוריית -העל הבולטת בדיוקן המורה האידיאלי היא תכונותיו האישיות. התכונה הבולטת פחות בדמותו של המורה האידיאלי היא ההשכלה הכללית ורוחב האופקים. תכונתו של המורה האידיאלי כסוכן חיברות, המקדם נושאים חברתיים, אינה מוזכרת כלל. לטענתם, שיפרו הסטודנטים במהלך ההכשרה את תכונותיהם כמורה "אמפתי וקשוב", "בעל ידע בשיטות הוראה" ו"מנהיג ", אך כמעט ולא שיפרו את הידע הדיסציפלינרי שלהם ואת השכלתם הרחבה (נירית רייכל ,שרה ארנון )