מחקר זה בחן יכולת ויסות רגשית בקרב 1,799 תלמידי תיכון במהלך הכנת שיעורי בית במתמטיקה. נמצא שתלמידים שהקפידו לסדר את עמדת הלמידה, או שהוריהם דאגו להם למרחב נוח להכנת שיעורי בית, הפגינו ויסות רגשי במינון גבוה יותר. בנוסף, התגלה כי ילדים להורים שהפגינו מעורבות, התעניינו בלימודים והציעו עזרה – הצליחו לנהל את הזמן בצורה מיטבית ואף זכו לקבל יותר משובים חיוביים ממוריהם.

ממצאי המחקר מוכיחים קשר חלש עד בלתי קיים בין שיעורי בית לבין הישגי התלמידים בגילאי בית הספר היסודי. הקשר החיובי מתחזק במידה מסוימת ככל שמתקדמים התלמידים בגיל. פעמים רבות, שיעורי הבית הם סדרה של מטלות חסרות טעם, ואינם מצדיקים את אובדן הזמן, המתח, הסכסוכים עם ההורים ואת ההשקעה.

בעשורים האחרונים אנו עדים להתרחבות גדולה בשילוב טכנולוגיות דיגיטליות במערכת החינוך. אלא שלצד היתרונות הרבים הגלומים בטכנולוגיות אלה ללמידה והוראה, מחקרים מצביעים על קיומו של קשר בין התפתחותן וחדירתן של טכנולוגית למערכת החינוך ובין השימוש ההולך וגובר שעושים בהן תלמידים לשם ביצוע מעשי הונאה בלמידה. המחקר הנוכחי בחן את תופעת ההונאה בלמידה במערכת החינוך בישראל במבחנים, בכתיבת עבודות ובהכנת שיעורים בית. זאת תוך הבחנה בין הונאה דיגיטלית לבין הונאה הנעשית בדרכים ה"מסורתיות" ותוך התמקדות בעמדותובדרכי התמודדות עם התופעה בקרב תלמידים, מורים והורים מסוגי הפיקוח השונים בישראל (אינה בלאו ויורם עשת-אלקלעי).

בשנתיים האחרונות מתעוררת בארה"ב ובקנדה תנועה של מומחי חינוך ומחנכים נגד התופעה של שיעורי הבית כפי שקיימת בבתי ספר כיום. יש כיום ויכוח נוקב על היתרונות של מתן שיעורי בית במתכונת הנוכחית לתלמידי בתי ספר. לויכוח תרם, בין היתר גם ספרם החשוב של ננסי קאליש ושרה באנט הנקרא The Case Against Homework. הספר סוקר את מרבית המחקרים שנכתבו ב-50 השנים האחרונות אודות תרומת שיעורי הבית ללמידה ומגיע למסקנה כי אין קשר בין הישגי למידה ומתן שיעורי בית במתכונת הקיימת. יכול להיות שהוראה פחות מאתגרת ופחות התלהבות של המורים ממלאכת ההוראה מתבטאים בהעמסת שיעורי הבית על הילדים. עוד נמצא כי מרבית המורים לא הוכשרו כלל לתכנן היטב את מטלות שיעורי הבית וליצור אתגרים אצל התלמידים.