דיוויד פרקינס, פרופסור אמריטוס בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת הרווארד, פרסם ספרים רבים ואין־ספור מאמרים, רובם עוסקים בהוראה בכלל ובהוראת החשיבה בפרט. דייוויד פרקינס תרם יותר מכל הוגה או חוקר אחר להוראת החשיבה — תחום עיוני־מעשי שמטרתו ללמד תלמידים לחשוב היטב (יורם הרפז).

דניאל ווילינגהם מגשר בין מחקרי מוח וקוגניציה לבין הוראה וללמידה בעזרת כתיבה חכמה וידידותית. הוא מציע למורים לבסס את ההוראה שלהם על ממצאים מחֵקר המוח והקוגניציה (יורם הרפז).

המאמר מתמקד בחשיבות של התוכן של תכנית הלימודים במספר היבטים, הכוללים תנאי מוקדם לשיפור בית הספר, סגירת פערי ההישגים והכשרת מורים. הנושאים שנידונו כוללים את התפיסה של המחנכים ושל קובעי המדיניות במונחים של החשיבות של תכנית הלימודים, מדיניות חינוך וגורמים המשפיעים על החינוך לגיל הרך (GOSSE, CAROLYN; HANSEL, LISA, 2014).

קרל ברייטר ומרלן סקרדמליה, שני חוקרי חינוך ידועים מקנדה, מחליפים "להבין ידע" ב"לבנות ידע" ומשנים תוך כדי כך את חוקי הסביבה החינוכית. "בניגוד לכיתה רגילה", הם אומרים בריאיון להד החינוך, "כאן תפקיד המורים הוא לפתוח את הדיון ולא לנעול אותו עם 'התשובה הנכונה'" יעל דקל , יורם הרפז) .

חינוך להבנה שואל מה ראוי להבין וכיצד מחנכים להבנה , ראוי להבין "רעיונות גדולים" , מלמדים רעיונות גדולים באמצעות הוראה לשם הבנההוראה לשם הבנה "מתרגמת" הבנה לסדרה של ביצועים, הוראה להבנה יכולה להצליח רק ב"בית ספר מבין" וב"מערכת חינוך מבינה"מסקנה: יש ליצור "בית ספר מבין" שבו מתנהלת הוראה לשם הבנה הנתמכת על ידי בית הספר ומערכת החינוך ( יורם הרפז) .

מאמר זה יסביר משהו מהגיונו של החינוך הקונטמפלטיבי – מגמה חינוכית בהתהוות. המושג הרחב קונטמפלציה מצביע על תכונה הכרתית אנושית שמתבטאת בהתבוננות, הקשבה, נוכחות, ערות ומודעות. פדגוגיות קונטמפלטיביות עוסקות בהפניית מבטו של התלמיד לחוויית הידיעה החד־פעמית כפי שהיא ניתנת בתודעתו בזמן התרחשותה ( אורן אֶרְגַז).

התאוריה הקונסטרוקטיביסטית היא תאוריה של ידע ולמידה, ידע ולמידה נבנים על ידי יחידים בהקשר חברתי , גם הבנה נבנית על ידי יחידים בהקשר חברתי , תלמידים אינם מבינים את מה שהם לומדים בבית הספר כי בית הספר אינו מצפה מהם להבין .מסקנה: יש לפתח סביבות חינוכיות שבהן תלמידים בונים הבנות ( ציפי ליבמן ).

פרופ' יאיר נוימן ( ראש המחלקה לחינוך באוניברסיטת בן־גוריון, הוא חוקר רב־תחומי המפרסם ספרים ומאמרים במיטב ההוצאות וכתבי העת) . מדבר על שלושה סוגים של הבנה: סימבולית־פורמלית, פרשנית ואסתטית. "צריך ללמד תלמידים חשיבה רציונלית בריאה", הוא אומר, "שידעו לאתר טיעונים, לבקר טיעונים ולהמציא טיעונים. תרבות הטמטום שמקיפה אותנו ונתמכת על ידי רוח פוסט־מודרנית של 'הכול הולך' מדאיגה אותי מאוד" ( יורם הרפז) .

ספרו החדש של Ivor F. Goodson שיצא לאור ב2010 מעורר עניין רב באוניברסיטאות ובמכללות בעולם. תוך התבססות על פרויקט התיעוד המרתק Learning Lives מנסה הספר לגבש תיאוריית למידה חדשה השואבת את מקורותיה משילוב נרטיבים בלמידה. הספר מבסס את תפקיד הנרטיבים בלמידה של אנשים לאורך החיים תוך ניסיון להבין את המשמעויות של הנרטיבים ללמידה המתמשכת של אנשים. נרטיבים המשתלבים כסיפורי חיים יכולים להתוות את מהות ההבנה של אנשים טוען Ivor F. Goodson בספרו המרתק. מרבית האנשים יוצרים תובנות בלמידה מחקר מקרים וסיפורי חיים המאפשרים להם להבין טוב יותר תהליכים ביחס לעולם ובתחומי הדעת השונים. המחבר סבור כי לנרטיבים צריך להיות גם השפעה מעצבת על תוכניות לימודים בבתי ספר ולא רק בלמידה מתמשכת .

סקירת ביקורת מרתקת של אמנון כרמון על ספרו של קירן איגן, שהתפרסם במקור ב־1997,ספר הנחשב אחד הספרים החשובים והמעניינים ביותר שהתפרסמו בתחום החינוך בשנים האחרונות. הוא חשוב מפני שהוא מציג תאוריה גדולה של חינוך שיש לה השלכות משמעותיות ומעשיות ביותר על מטרות החינוך ועל אופני הפעולה שלו. הספר מעניין מפני שהתאוריה של איגן מקורית, מורכבת ומלאה בבעיות ובמתחים פנימיים כדרכן של תאוריות טובות. התאוריה אינה משתבצת יפה באף לא אחת מהמגירות העמוסות לעייפה של השיח החינוכי הרווח, והיא עוסקת בהקשרים היסטוריים ותרבותיים רחבים שחורגים הרבה מעבר לתחומי הדיון של "ספרי חינוך" רגילים. הטענה המרכזית של איגן היא שאין הבנה אחת אלא חמישה "סוגי הבנה" ושכל סוג נובע מהתפתחותם של "כלים קוגניטיביים" מיוחדים.