הספר מידת החינוך מבטא את החתירה לפיתוח תכונות טובות במידתיות הנכונה ולהגשמת הרמוניה עם הסביבה הטבעית ועם החברה האנושית. קהל היעד הוא כל אדם המבקש חיים של איכות ומשמעות, ובמיוחד אנשי חינוך הרוצים לטפח תלמידים למיטבם.

תחת הכותרת "חינוך אקו־הומניסטי" הצליח פרופ' נמרוד אלוני ליצור שיתופי פעולה בין מכללות לחינוך לבתי ספר וגני ילדים ברחבי הארץ ובמדינות שונות באירופה. חינוך זה דוגל בטיפוח אנשי חינוך הומניסטים בעלי אחריות חברתית־סביבתית ובקבלת אחריות על תפיסה הוליסטית של חינוך ערכי, שמכוחו ישכילו הדורות הצעירים להתמודד בהצלחה עם אתגרי המאה ה–21.

בפרק שסיכומו מובא להלן ניתן למצוא הצגה בהירה וממצה של עקרונות החינוך ההומניסטי ביוון העתיקה, ובעיקר באתונה. עקרונות אלה עיצבו במידה רבה גם את החינוך באימפריה הרומית וברנסנס, וניתן להבחין בהשפעותיהם על החינוך בעולם המערבי עד ימינו.

דני לסרי, מייסד זרם החינוך הדיאלוגי בארץ, מפרסם באתר האקדמיה הדיאלוגית מאמר מטלטל המציע חלופה רדיקלית לחינוך האלטרנטיבי: "רוב חיי סברתי שמערכת החינוך לא יכולה להשתנות, לא באמת, ואם אני כותב כאן היום זה לא מכיוון שהתחוור לי אחרת, אלא מכיוון שהתייחסותי לדעה זו ולמסקנות שיש לגזור ממנה – השתנתה. מדוע אני סבור שמערכת החינוך לא יכולה להשתנות – את זה כבר פירשתי במקומות אחרים כמו גם בחינה מעמיקה מדוע בתי ספר הם לא מקומות בריאים לגדל בהם ילדים. אלא שבמשך שנים רבות נדמה היה לי שזה מותיר בידי רק את האפשרות של החינוך המהפכני. לזה האחרון יש שני ערוצי ביטוי. מצד אחד הערוץ הביקורתי החושף את פניה האמיתיים של הבית-ספריות, מצביע על עוולותיה, חותר תחתיה, וחולם על היום שבו תקרוס. ומצד שני הערוץ האלטרנטיבי, המציע חינוך חדש, גם בתיאוריה וגם במעשה. אלא שבעת האחרונה התחלתי לחבר את כל זה מעט אחרת ולעשות חשבון חדש" (דני לסרי).

זוהי ביקורת על ספר, שדן בחינוך הציבורי בארה"ב מנקודות מבט פילוסופית, אקזיסטנציאלית ופרקטית. ניתן לראות בספר ככולל בתוכו שני ערוצי תוכן. ערוץ אחד, כולל ביקורת על המצב הקיים מהבחינה הפוליטית, החברתית ו/או התרבותית ומפנה לחקר של אי צדק מערכתי. המערכת מואשמת כמטה לרעה, נצלנית, מדכאת, סקסיסטית, גזענית והומופובית. בעיות אלה משילות מידי מורים ותלמידים את ניסיונם, הסקרנות האינטלקטואלית שלהם וחדוותם. מכאן, נפתחת הדרך לערוץ תוכן נוסף, שבו המורים והתלמידים נדרשים לקחת חלק פעיל. מחבר הספר מפציר במורים לקדם תכניות לימוד שמגלמות אמון, יוזמה, אומץ, דמיון, ספקנות וסקרנות וממקם גישה של אתיקה של דאגה (ethic of care) במערכת היחסים שבין מורה לתלמיד ובתרבות הכיתתית תוך שהוא מאפיין אותם בתפיסות של דאגה, אמון, אהדה ואהבה (Gillian Rosenberg).

גישתו החינוכית של טרופר, כפי שהיא עולה ב"שביל בעולם", היא קודם כל הומניסטית. "ביקשנו לחנך לאהבת אדם. כל אדם באשר הוא… בלי אבל ובלי סייגים. כל אדם נברא בצלם". פעם אחר פעם טרופר פורש עשייה חינוכית שמוּנעת מתשוקה עזה לקדם צעירים, מדאגה עמוקה לשלומם ולכבודם, מתובענות מחמירה לשוויון הזדמנויות, ממחאה נגד עוולות הפערים החברתיים והנחשלות המצמיתה שאלה מולידים. רצונו כמחנך — לגעת בנפשם של התלמידים, לעורר בהם אמון וכבוד הדדי, להעצים בהם את תחושת המוגנות והמסוגלות ולעשות כל שביכולתו כדי לסייע להם "לפרוש כנפיים" (נמרוד אלוני).

מטרת מאמר זה היא להדגיש את חשיבותה של גישת הפדגוגיה החברתית (social pedagogy) להתמודדות עם בעיות חינוכיות-חברתיות. גישה זו זוכה לעניין רב בשנים האחרונות כתיאוריה לטיפול בבעיות קיימות בתחום העבודה החינוכית-סוציאלית. הנחת היסוד של הפדגוגיה החברתית היא, כי לכל ילד זכות להתפתח בדרך ייחודית, שתאפשר לו השגת אוטונומיה. גישה זו גורסת, כי יש ללוות ילדים ובני נוער במהלך התפתחותם, תוך שיתוף פעולה עימם וכדרך להעצמתם. העצמה, בהקשר זה, היא אידאל אתי ואינה נתפסת רק במובנים של רכישת השכלה. היא מאפשרת לפרט למצוא את דרך החיים המתאימה לו וגם מיטיבה עם האנושות בכללותה (מיכאל וינקלר).

דברים משמעותיים הם קודם כול אלה שאנו חווים אותם כרלוונטיים עבורנו ובעלי חשיבות מעבר לעצמיותנו. מן הצד האחד, כדי שיהיו משמעותיים הם חייבים לגעת בנו, לרגש אותנו, לכבוש את רוחנו, ולהתחבר בצורה זו או אחרת אל הזהות האישית וההגדרה העצמית – להשתלב בנרטיב הקיומי שלנו ובמסכת חיינו. מחבר המאמר מבקש לטעון שחיים משמעותיים ניכרים במעורבות עמוקה בעיסוקים רבי-ערך, באהבה לדברים שראויים להיות נאהבים ובהתמסרות הולמת לטובתם. את "המעורבות העמוקה" ניתן להגדיר כיסוד האישי-חוויתי-סובייקטיבי: דברים מרגשים וכובשים אותנו, מעוררים בנו עניין ומהלכים עלינו קסם, קולעים להעדפותינו ומביאים אותנו להתמסרות ולעשייה נלהבת ( נמרוד אלוני ).

האדם הראוי פורץ את גבולותיו הצרים לעבר תרבויות העולם, ערכים הומניסטיים ואנשים אחרים; הישראלי הראוי קובע גבולות אתיים ופוליטיים מטרתו הראשונה של בית הספר, אחרי הכשרת אדם המכיר במכלול הערכים ההומניסטיים, הליברליים והדמוקרטיים, הזוכר תמיד את קדושת החיים ואת החשיבות המכרעת של הדעת, האמת והצדק, החירות, השוויון והשלום ביחס לכל בני האדם, בכל אשר יפנה ובכל אשר יעשה, היא לגלות לתלמיד את עושר הדעת האנושית האין־סופית ולטפח אדם שיש בו סקרנות בלתי נלאית ויכולת לחפש ידע לשם ידע או ללמוד בכוחות עצמו לאורך חייו בכל תחום שמעניין אותו; אדם בעל שיפוט עצמאי, ביקורתי, מוסרי וחינוך ערכי, המודע למגבלות הזמן ולחובותיו לעצמו ולמשפחתו, לקהילתו ולארצו ומודע לצורך לתרום לשלום העולם ולקיומו ולהשאיר אחריו עולם טוב יותר מהעולם שנולד לתוכו ( ( רחל אליאור ) .

התאוריות החדשניות, הפתוחות, ברוח השקפת העולם ההומניסטית, אינן תואמות במקרים רבים את סדר היום הלימודי הסגור והדכאני של הכיתה הקונבנציונלית. כיתה זו מונחה בידי מנגון תקשורתי חד-סִטרי, האוכף משמעת קפדנית, בחינות ו"צלצולים" ומאלץ את המורה לדבר “אל" תלמידיו ולא “עם" תלמידיו. גישה זו אינה מותירה כל סיכוי לאמץ את המהפכות מלאות ההשראה הללו. ניתוק התאוריה מן המעשה החזון המגולם במהפכה הרוחנית, ואשר אמור היה להגיע אל נקודת הקצה, אל התלמיד, התנפץ במקרים רבים לרסיסים על סף דלת הכיתה ( עמיקם מרבך).