אחת ממלחמות התרבות הנערכות בארצות הברית ניטשת סביב השאלה האם על תלמידים ללמוד היסטוריה ואזרחות לאורה של תיאוריית גזע ביקורתית, שהיא ארגז כלים אינטלקטואלי הנועד לבחון גזענות מערכתית. מסגרת חשיבה זו, ששורשיה באקדמיה, נהפכה לסדין אדום לדידם של פעילים במפלגה הרפובליקאית בארה"ב המבקשים למנוע את הוראתה בבתי ספר.

במחקר זה ביקשו החוקרים להבין את חוויותיהם של עשרה מורים פלסטינים וערביים ישראלים המלמדים תרבות ושפה ערבית בבתי ספר יהודיים בישראל. שתי תמות מרכזיות עולות מן המחקר, הראשונה עוסקת במסר האמביוולנטי הכרוך בהוראת ערבית כשפת האויב וככלי לעידוד ולבניית שלום, ואילו השנייה מבהירה כיצד מורים השייכים למיעוט מנתבים דרכם ומתמודדים עם המתח בין זהותם הלאומית (פלסטינית) לבין זהותם המקצועית באמצעות שימוש במודל נרטיבי. בסיום המאמר החוקרים המתייחסים גם להשלכות הרלוונטיות להוראה ולהכשרת מורים בחברות החיות במצבי קונפליקט.

המאמר מתמקד במדיניות חינוכית ובפוליטיקה בישראל ובוחן כיצד השינויים האחרונים בתכניות הלימודים ששמות דגש מיוחד על זהות יהודית מבססות, לטענת כותבת המאמר, הפרדה אתנית. חלקו הראשון של המאמר סוקר את עליית הימין בישראל ואת מה שהמחברת מכנה "התיאולוגיה הפוליטית" שלו. טענתה היא ששלטון הימין הרואה בציונות ובישראל "פרויקט לא גמור", מאציל על הפרויקט גוונים של גאולה ומשיחיות המעודדת ואף דוחפת להתרחבות טריטוריאלית נוספת, וקושרת בין אמונות ופרקטיקות יהודיות דתיות לבין מושג הריבונות הפוליטית. לדעתה קידום הריבונות היהודית הוא עקרון דתי מאתגר אם לא סותר את הדימוי של ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית".

המסה של נעמי שמואל בוחנת באופן ביקורתי את העיסוק בפערים ואת כוחה המנציח של התפיסה בדבר קיומם של פערים מהותיים בין קבוצות. הכותבת מדגימה את טענתה באמצעות בחינה קרובה של אחד הנושאים הבוערים ביותר בשיח החינוכי הישראלי: החינוך של תלמידים יוצאי אתיופיה. הכותבת מצביעה על תהליכים של גזענות תרבותית מוסווית המניחה הבדל מהותי ולא ניתן לשינוי בין פרטים מרקע שונה. לטענתה, שיח חברתי וחינוכי על פערים תרבותיים קשיחים עשוי לשמר גזענות זו ולתרום בלא יודעין להנצחתה. לכן שמואל מציעה חלופה לשיח זה, הממוקדת ב"מעברים". עיסוק במעבר בין-תרבותי מסיט את תשומת הלב ממאפייניהם האישיים של בני אדם אל עבר ההקשר הרחב שבו מתעצבת זהותם של פרטים וקבוצות (נעמי שמואל).

ג'יימס בנקס, פרופסור לחינוך, הוא ראש התכנית ללימודי מִגוון והוא מנהל את המרכז לחינוך רב־תרבותי באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. מאמריו וספריו הרבים עוסקים בנושאים הרלוונטיים גם אצלנו יום יום ושעה שעה: גיוון תרבותי וחינוך, מיומנויות הוראה בלימודים אתניים, גזע, תרבות וחינוך. מתחת לכותרות אלה מסתתרת תורה שלמה שמטרתה לתת הזדמנויות חינוכיות שוות לתלמידים הבאים ממגוון קבוצות אתניות, גזעיות וחברתיות־מעמדיות (יעל דקל).

נייר העמדה "אדם מחונך עוצר בזמן" מציג לאנשי החינוך וההוראה הסבר תמציתי על תופעות הגזענות, פשעי השנאה והאלימות הפוליטית. בהמשך הוא מציג אבחנות והבחנות לגבי תהליכי ההיגרפות ב"נחשול". בחלק הארי מוצגים עשרה יסודות חינוכיים – אינטלקטואליים, רגשיים, חברתיים ופוליטיים – שאם נשכיל לטפחם כהלכה נצליח לטפח בדורות הצעירים את העמידות והחוסן כנגד הרוע, העוולות והזוועה שמחלות תרבות אלה גזורות על האנושות (נמרוד אלוני).