במאמר זה, הסוקר את ההיסטוריה של תיאוריות הלמידה השונות, נטען כי עד 1950 בערך פותחו תיאוריות הלמידה פותחו באופן עצמאי פחות או יותר, בעיקר באמצעות ארבע גישות שנקשרו לשפות ולאזורים גיאוגרפיים מסוימים. אף גישה מבין הארבע אינה מיושמת כיום בצורתה המקורית, אבל ארבע הגישות מעצבות במידה מסוימת את דפוסי ההבנה העכשוויים.

מחברי המאמר מבקשים לבחון האם ניתן להרחיב את האפיסטמולוגיה של דיואי לתיאוריות למידה באופן המיידע את הפיכת התנהגות ההוראה לאינטליגנטית יותר. המסקנה היא שניתן לקבץ את הנטיות סביב הרגלים של המוח הקשורים ישירות לתיאוריות למידה חינוכיות ביחס להתחשבות, ולתיאוריות למידה התומכות בקשיבות או בלמידה. נטיות מבוססות כהרגלים של המוח בתיאוריות חינוכיות נבחרות עשויות לתמוך ולהדריך את ההתפתחות המקצועית של נטיות להוראה (Servet Altan, Jennie F. Lane, Erskine Dottin, 2017).

קיימות עדיין אי-הסכמות רבות לגבי האופן שבו ניתן לשפר את מערכת החינוך כך שילדים יסיימו את לימודיהם עם המיומנויות והנטיות שיזקקו להן כדי להצליח בחיים. הדיונים לגבי רפורמה בחינוך מתרכזים לעתים קרובות באופן שבו יש להתאים את המנגנונים הקיימים, אך מה אם המערכת עצמה יוצרת את הבעיות שהמחנכים וקובעי המדיניות מנסים לפתור? זו התיאוריה המועדפת על המחבר וסנסציית הרצאות הטד, סר קן רובינסון (Katrina Schwartz, 2016).

שאלת המפתח המלווה את הספר שלפנינו היא מידת הרלוונטיות של משנת פרנקנשטיין לעבודת המורה כיום. שאלה זו, ולא ההצגה הסדורה והשיטתית של משנתו, מנווטת את מהלך הדיונים בספר ומגבילה אותם לבירור התשובה עליה ולא לעיון תאורטי כללי בגישתו. הספר פונה למתמצאים בכתיבתו של פרנקנשטיין ובמושגים שפיתח. ההתמודדות בשאלת הרלוונטיות מחייבת לזהות את הנושא המרכזי ואת הבעיה המעסיקה את פרנקנשטיין בהקשרו של נושא זה, וכן לזהות את יסודות גישתו שחיוניותם אינה מוגבלת לתנאי זמן ומקום מסוימים. יסוד אחד שכזה הוא השפעת התרבות שבה חיים התלמיד והמורה על תפקודיהם; יסוד שני הוא ההכרה בחלקו של הרגש כגורם המעורב בעצם אקט הלמידה, לא רק בעירור המוטיבציה של הלומד לעסוק בתוכן שלפניו, אלא כגורם המשפיע על אופן חשיבתו ותוכנה; יסוד אחר הוא טיב היחסים שבין המורה לתלמיד כגורם המשפיע על ההוראה ועל הלמידה כאחד (עודד שרמר).

מושג האידאולוגיה נדון בהקשר החינוכי על ידי צבי לם. לגישתו, מה שידוע כתיאוריה חינוכית הוא אידאולוגיה בעלת תוכן פדגוגי. הוראת חשיבה היא אידאולוגיה פדגוגית ולכן אינה עולה ישירות ממצב עניינים בעולם אף שהיא תואמת לרוב למצב כזה. במקום, היא צומחת מנטייה מוסרית או מרגש פדגוגי של מי שמציע אותה. חשיבה כזו מונעת מלפחות שלושה דימויים אוטופיים של ה"חושב הטוב", המציעים מצדם שלוש גישות, וליתר דיוק אידאולוגיות אידאליות, להוראת חשיבה – גישת המיומנויות, גישת הנטיות (דיספוזיציות) וגישת ההבנה. עם זאת, פיתוח יכולת החשיבה והמוטיבציה אליה היא עניין ראוי, והיא הולמת את התנאים התרבותיים העכשוויים ואת האתגרים העתידים. הפרספקטיבה האידאולוגית מסייעת לנו להבין את טבע הוראת החשיבה כך שניתן יהיה ליישם אותה בצורה מושכלת יותר (יורם הרפז).

פרוג'קט זירו (Project Zero) הוא מרכז מחקר בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת הרווארד בקיימברידג' מסצ'וסטס. כיום פועלים בו 22 מיזמים חינוכיים שונים, העוסקים כולם, בדרך זו או אחרת, בשאלה מהי למידה טובה, או כנהוג אצלנו — למידה משמעותית. נסעתי מניו יורק לקיימברידג' כדי לבלות יום אחד בכור הגרעיני הזה של רעיונות חינוכיים ולשוחח עם מנהלו החדש, ד"ר דניאל גריי ווילסון. כך מציג ווילסון את החזון של "פרוג'קט זירו": "מה שמדריך את החזון שלנו הוא השאלות הגדולות של החינוך — מהי למידה ומהי למידה טובה, מהי חשיבה ומהי חשיבה טובה, מהי יצירתיות ומהי יצירתיות טובה. קידום החינוך פירושו עיסוק בשאלות היסוד הללו ובשאלות דומות ואחר כך תרגום שלהן לעשייה חינוכית. זה עמוד השדרה שלנו" (אמתי מור).

בחלק זה של מאמרו מאיר העיניים מבקש ד"ר יוסי לב לברר: אילו יישומים (המלצות יישומיות) נובעות מתיאוריית למידה זו ? כלומר כיצד יש ללמד ? יש לספק ללומדים אפשרויות רבות ללמידה ולאינטראקציה רב ערוצית עם המורים ועם הלומדים האחרים. מתוך כל האפשרויות האלה ייצור לעצמו כל לומד את הרשת האישית שלו, האינטראקציה שייצרו המשתתפים: יש צורך שרבים יפתחו בלוגים, יגיבו לאחרים וישתתפו בדיונים ובטוויטר. שכן זהו החומר שמגביר ומעשיר את הידע המועבר בהרצאה, וזהו החומר המזין את היומון שנכתב בכל יום, ומהווה מעין סיכום ביניים של הלמידה שהתרחשה בקורס ( יוסי לב) .

המאמר מתבונן בתכניה של התנועה להוראת החשיבה מנקודת המבט של המושג "אידיאולוגיה" , כפי שתואר ונותח בידי צבי לם. התבוננות בהוראת החשיבה מנקודת מבט זו מגלה, שהיא עצמה ושלוש הגישות שלה- גישת המיומנויות, גישת הנטיות וגישת ההבנה- הן אידיאולוגיות ולא תיאוריות קוגניטיביות ( שהן מתחזות להן) . המשמעות של תובנה זו היא שהגישות השונות להוראת החשיבה הן תולדה של אוטופיה – דימוי של" האדם המחונך" – ולא של ממצאים קוגניטיביים-אמפיריים. תיאור וניתוח הוראת החשיבה מנקודת מבט אידיאולוגית אינם שוללים אותה, הם מאפשרים הבנה חדשה שלה ויישום נבון שלה ( יורם הרפז) .