אז למה דווקא מתמטיקה, כבוד השר?
הרפז, י' (אוקטובר, 2015). אז למה דווקא מתמטיקה, כבוד השר? הד החינוך, צ'(1), 21-18.
פרופ' יורם הרפז הוא מרצה בכיר במכללה האקדמית בית ברל והעורך לשעבר של הד החינוך
אדוארד ת'ורנדייק, מאבות הפסיכולוגיה הקוגניטיבית בארצות הברית...ערך ניסויים רחבי היקף שבהם הראה שתלמידים מצטיינים במתמטיקה לא בהכרח מצטיינים גם בתחומים אחרים, והפריך את "מיתוס השריר" ששלט בזמנו (ובמידה רבה שולט גם בימינו) במחשבת החינוך וההוראה.
השכל, הוא טען, אינו דומה לשריר שאם נאמן אותו בפתרון בעיות בתחום אחד — במתמטיקה למשל — הוא ידע לפתור בעיות גם בתחומים אחרים, בדומה לשריר שאם נאמן אותו בהרמת משקולות הוא ירים ביתר קלות גם חפצים כבדים אחרים. לתלמידים בעלי שריר מתמטי חזק אין כל יתרון בפתרון בעיות שאינן מתמטיות על פני תלמידים בעלי שריר מתמטי חלש. מחקריו של ת'ורנדייק שוכללו מאז ובוצעו באין־ספור גרסאות. כולם הגיעו למסקנה דומה: מיומנויות מתמטיות עובדות היטב בעיקר בתחום אחד — מתמטיקה.
לפני עשרים שנה טלטלו שני אנתרופולוגים אמריקאים, ג'ין לייב ואטיין וונגר, את תפיסת הלמידה שרווחה באקדמיה ומחוצה לה בספרם "למידה תלוית מצב" (Situated Learning). הם הראו שלמידה אמיתית, למידה המשפיעה על ההתנהגות והתודעה, מתרחשת תוך כדי השתתפות ישירה בפעילותם של מומחים, שבה הלומד נע בהדרגה מהשוליים למרכז.
למידה אמיתית, טענו המחברים, היא למידה שוליָאית, למידה שרווחה לפני המצאת בית הספר ורווחת כיום בהכשרות מקצועיות ובמקומות עבודה. לדוגמה: לאונרדו נרשם לגילדה של ציירים. בשנה הראשונה הוא שוטף את הסטודיו; בשנה השנייה הוא מורח שכבה ראשונה של שמים; בשנה השלישית הוא מצייר את גלימת המדונה ולבסוף את פני המושיע; והמושיע יוצא טוב — לא רק בגלל כישרונו של לאונרדו, אלא גם בגלל הלמידה הטובה שהתנסה בה.
בהבדל מלמידה שוליאית ("למידת השתתפות"), הלמידה הבית ספרית ("למידת רכישה") אינה משפיעה על ההתנהגות והתודעה ונשכחת מהר. מדוע? משום שהיא מנותקת מהחיים, ולכן אינה מסייעת לחיים. גם אם צריך מתמטיקה בחיים, למשל לבניית כיפות ברזל, הלמידה בבית הספר לא תעזור הרבה.
פעם, בהיותי עורך הד החינוך, שאלתי את אנה ספרד, מומחית ישראלית בעלת שם עולמי להוראת המתמטיקה, "מי בכלל צריך מתמטיקה; הרי רוב האנשים אינם משתמשים בה, רוב המקצועות אינם זקוקים לה, ורוב התלמידים סובלים ממנה?" ספרד הגיבה: "הפתעת אותי. לא הקדשתי לשאלה זו חשיבה שיטתית. תן לי חודש להרהר בכך ואחזור אליך עם מאמר להד החינוך".
אחרי חודש הגיע מאמר בשם "מי צריך מתמטיקה?" (הד החינוך, פברואר 2010). הפעם ספרד הפתיעה אותי. היא כתבה שמתמטיקה צריך לעשות באהבה. מי שלא אוהב מתמטיקה, ועושה אותה מטעמים של תועלת, עדיף שלא יעשה אותה כלל. וכיוון שאי אפשר לכפות אהבה, מתמטיקה צריכה להיות מקצוע רשות, לא חובה. וכיוון שאהבה אינה טיעון חזק מספיק לטובת הוראת המתמטיקה, אנשים הרי אוהבים כל מיני דברים; וכיוון שטיעונים מפוארים שתפסו בעבר — "מתמטיקה היא ניצחון הרוח האנושית" וכו' — כבר לא תופסים היום, צריך להמציא טיעון חדש.
ספרד המציאה טיעון חדש: ראוי ללמד וללמוד מתמטיקה משום שהיא במהותה מאמץ לשכלל את התקשורת האנושית. כאשר מקפידים על הכללים המתמטיים אפשר להגיע להבנות משותפות שאי אפשר להגיע אליהן בשום תחום אחר. המתמטיקה היא "אמנות השיח" שבה משוחחים מכל התרבויות יכולים להגיע להסכמות על בסיס כבוד הדדי.