החזון שלנו הוא בשאיפה ליצור שינוי של ממש בחיי היום-יום של הלומד בבית הספר ואולי גם מחוצה לו – שכל ילד וכל אדם ישאפו ליצור משמעות ברגעים רבים בחייהם, כלומר יחוו חוויות למידה בעלות משמעות ככל שניתן.מאמר זה הוא פרי עבודתה של קבוצת משנה בצוות החשיבה “רוח האדם בחינוך", שבחרה לעסוק בשאלה של משמעות בחינוך, ובמהלך עבודתה התמקדה בנושא של חוויות למידה משמעותיות ( אורית פרנפס, משה ויינשטוק ) .

בית הספר הפך למרחב שבו הכול מאוימים: המורה מאוים מהצורך להספיק, הוא מאוים מהתלמידים ומההנהלה. התלמידים אף הם חשים מאוימים – מהמורה, מההישגיות ועוד. במקום של איום, קשה ואולי בלתי-אפשרי להיפתח ולתת לאמפתיה . האמפתיה עלולה להיתפס ככלי ולא כמטרה: למשל, כלי להישגים. סיכון אחר עלול להיות שימוש מניפולטיבי באמפתיה, כמעין מלכודת דבש. סוג אחר של סיכון הוא יחס אמפתי ללא מעשה המשנה את המציאות. אדם הקשוב לכאורה לזולתו, לצרכיו ולרגשותיו חשוב כשלעצמו , אך ללא נקיפת אצבע לשינוי המצב. "הדגשנו את המבט על מתן אמפתיה כגישה החותרת לרווחה רגשית ופיזית וגם כמחויבות לשיפור בפועל של תנאי רווחה אלו" ( רמי אלגרבלי, דינה כהן-אור, היילי רוזנבלום, יצחק שטרנברג ).

התאוריות החדשניות, הפתוחות, ברוח השקפת העולם ההומניסטית, אינן תואמות במקרים רבים את סדר היום הלימודי הסגור והדכאני של הכיתה הקונבנציונלית. כיתה זו מונחה בידי מנגון תקשורתי חד-סִטרי, האוכף משמעת קפדנית, בחינות ו"צלצולים" ומאלץ את המורה לדבר “אל" תלמידיו ולא “עם" תלמידיו. גישה זו אינה מותירה כל סיכוי לאמץ את המהפכות מלאות ההשראה הללו. ניתוק התאוריה מן המעשה החזון המגולם במהפכה הרוחנית, ואשר אמור היה להגיע אל נקודת הקצה, אל התלמיד, התנפץ במקרים רבים לרסיסים על סף דלת הכיתה ( עמיקם מרבך).

כדי לגבש אתוס או חזון חינוכי בר-יישום דרושה כאמור מידה רבה של אוטונומיה בית-ספרית ה"מחייבת" את המנהל ואת צוותו להוכיח במעשה את הייחוד החזוני שעיצבו. מרבית המרחב הזה נמנע מבתי הספר בישראל. עבודה עיונית חשובה ביצע הרפז (2009 ) בהגדרתו את “המודל השלישי" , שיאפשר חינוך חווייתי ומשמעותי לתלמידים ולמוריהם, אבל זו אינה “שימושית" במציאות הישראלית. החינוך המתואר כאן התאפיין בגישה ערכית מלאת שאר-רוח ובאוטונומיה מרבית לעוסקים במלאכה. אין ספק שאיננו יכולים או צריכים לחזור במדויק אל הדפוסים ההם . אבל אין גם ספק, שללא מידה יתרה של אוטונומיה לצוותי החינוך ( כולל ה"פוחת משעותיו של מקצוע זה ומוסיף על זה ) מחד גיסא, וללא האחריות שיחושו צוותי ההוראה על “מלאכת החינוך" מאידך גיסא – לא תתאפשר יצירת התנאים לתובנה, לפתיחות, לסקרנות אינטלקטואלית , לחקרנות ולעומק מחשבה, הלא הם מרכיביו של שאר-הרוח ( אברהם פרנק ) .

ג'ון דיואי הוא האבא של מהפכת החינוך המודרני, שהעמידה את הילד במרכז. אך המהפכה של דיואי נתקעה באמצע הדרך; צריך לחלץ ולמצות אותה . התלמידים של ימינו אינם מכירים את השם ג'ון דיואי, אך כל אחד ואחת מהם – ביסודי, בחטיבת הביניים ובתיכון – חייבים לו תודה. על מה? על שיעורי אמנות ושיעורי מחשבים; על הוראה מגוונת שכוללת עבודות חקר, שיחות, צפייה בסרטים; על טיול שנתי; על נוכחותם של יועצים ואבחונים לליקויי למידה; על כל הבחירות וההתאמות; על היחס האישי. כל האפשרויות הללו, הנראות לתלמידים (ומורים) מובנות מאליהן, הן תוצאה של מהפכה חינוכית שהגה והנהיג ג'ון דיואי ( אורית שוורץ-פרנקו ) .

העיתון "קו לחינוך" מדווח בכתבה הרפורמות בעל יסודי; לא לילד הזה התפללנו על התפלגות בין מידת שביעות הרצון של המורים לבין אלו של המנהלים, המשתתפים ברפורמות עוז לתמורה ואופק חדש. מסתבר שרוב המנהלים מביעים שביעות רצון מן הרפורמות ואילו ההיפך קורה אצל המורים, שרובם אינם שבעי רצון מן הרפורמות הללו. אחד היתרונות המוצגים על ידי המנהלים ברפורמות היא שבניגוד למצב הקודם, בו מורים "ברחו" הביתה מיד לאחר תום שעות העבודה, הרי שעכשיו הם נאלצים להישאר. המנהלים מציינים גם שהם שמחים על כך שיש להם עם מי לחלוק בעיות שונות במהלך יום הלימודים ולהסתייע בדעות נוספות לצורך ניהולו של בית הספר. אחת הבעיות המציקות למורים היא שעון הנוכחות.

במאמר זה, מוצג מודל המספק מסגרת עבודה מקיפה לניתוח של רפורמות חינוכיות. הרפורמות בחינוך של החטיבה העליונה בתיכון שננקטו בשנות התשעים של המאה העשרים בהולנד מאומצות כמקרה מבחן כדי להעריך את התועלתיות של המודל. (Johan Luttenberg, Th?r?se Carpay, and Wiel Veugelers, 2012).

בארגון המורים מתגאים בקצב הצטרפות בתי הספר התיכוניים לרפורמת עוז לתמורה שהושקה בדיוק לפני שנה – אבל לא כל המורים מרוצים. בשיחה עם "כלכליסט" מחלקים מומחי הוראה בכירים ציונים למהפכה, ומביעים את חששם מהפעלת שעון הנוכחות ומרעיון הבונוסים למצטיינים שעוד לא גובש כהלכה . המומחים השונים כלל לא בטוחים שבעקבות מטרותיה של עוז לתמורה אפשר לזכותה אותה בשם רפורמה. "נכון יותר לכנותה הסכם שכר", סבור ד"ר מיכאל. "רפורמה היא מושג שמתיימר לחולל שינויים משמעותיים במדדים הפדגוגיים. עוז לתמורה לא מגיעה לזה. מבחינת התלמיד היחיד, השינוי הוא לא דרמטי ( חן פונדק).