הכותבת , עיתונאית בעיתון הגארדיין הבריטי, פנתה למומחים בתחום החינוך וביקשה את חוות דעתם בנושא. "זה לא בהכרח נכון שהמורים יודעים פחות על טכנולוגיית המידע (IT)- הם לא יודעים איך ללמד זאת. נראה כי תכנית הלימודים תמיד מפגרת מאחור. התלמידים שלי לא רוצים ללמוד להכין מצגות " . ילדים הם מאוד נסיינים ודוחפים את גבולות היכולת שלהם, אבל המבוגרים נוטים להיות יותר זהירים. יש דברים רבים שאנחנו יכולים ללמוד מאנשים צעירים, אבל הילדים זקוקים למסגרת כדי שתסייע להם ללמוד-וזה מה שהמורים מספקים." ( Janet Murray.).

בשנים האחרונות, ערימות של מאמרים התייחסו לנושא של עד כמה אנחנו זקוקים למורים טובים יותר בבתי הספר הציבוריים, ואם רק איגודי המורים ( הכוונה לארה"ב ) ייעלמו , הילדים שלנו יקבלו ציונים כמו שהילדים בסינגפור מגיעים אליהם במבחנים הבינלאומיים הגדולים. אין ספק שמורה מצוין יכול לעשות הבדל עצום בהישגיות של התלמיד, ואנחנו צריכים לגייס, להכשיר ולתגמל יותר מורים כאלה. אבל מחקרים חדשים מראים גם: אנחנו זקוקים להורים טובים יותר. הורים הממוקדים יותר בחינוך של ילדיהם יכולים גם לחולל הבדל עצום בהישגיות של התלמיד (THOMAS L. FRIEDMAN).

המאמר של ד"ר כרמלה גינת מתאר בקצרה מהי עבודה רגשית בביה"ס , ואחר כך מדגים , על סמך חקר מקרה, תהליכים של עבודה רגשית, יקשור בין תהליכים אלה לבין הבנה רגשית ויסיים באתגר הרגשי שמציבה רפורמת “אופק חדש". המציאות בישראל, כמו במדינות אחרות, מיצבה את המורים כנותני שירות, את התלמידים כלקוחות ואת הנהלת בית הספר, המפקח והמשרד כמנהלים ומעבידים. בהקשר זה המונח עבודה רגשית בהחלט רלוונטי. מחקרים אכן מראים שהוראה כרוכה בלא מעט עבודה רגשית, במיוחד בשנות ההוראה הראשונות ובתקופות של הטמעת רפורמות חינוכיות ( כרמלה, גינת).

במאמרו מאיר העיניים נעזר פרופסור יזהר אופלטקה במונחים "ניהול רגשות" (emotion management) ו"הצגה (או הפגנה) רגשית" (emotion display), המרבים להופיע בספרות הפסיכולוגית־ארגונית, כדי להדגיש את האבסורד שבהמשגת תפקיד המורה כ"נותן שירות". נקודת מבט ביקורתית זו תדגיש את ההכרח להביא בחשבון את ההיבטים הרגשיים של ההוראה בכל רפורמה חינוכית הנוגעת בתפקיד המורה. הממדים הרגשיים המורכבים של תהליכי ההוראה והלמידה אינם מאפשרים סטנדרטיזציה ורציונליזציה של ההוראה כפי שהוגי דעות נאו־ליברלים רבים טענו וטוענים. עולות מספר שאלות על תפקיד המורה בימינו הנאו־ליברליים: כיצד נורמות חברתיות מעצבות את הרגשות שמורים מצופים להביע בעבודתם; מהם חוקי הרגש המשולבים בתרבות בית הספר ומכוננים אותה; מהם ביטויים רגשיים "ראויים" מבחינת המורים; איך המורים לומדים את דרכי ניהול הרגשות "הראויים" במקום עבודתם; מדוע מורים מדכאים רגשות מסוימים בעבודתם. התשובות על שאלות אלו שונות היום מן התשובות שהיינו מקבלים לפני שני עשורים ( יזהר אופלטקה ).

הנתונים שמתפרסמים בשנתיים האחרונות ע"י משרדי חינוך ומומחי תקשוב מוכיחים כי השילוב של מחשבים ותקשוב חינוכי בהוראה ובבתי ספר מתחיל להיות משמעותי מבחינת שינוי ממעלה שניה, ולכן כדאי לקרוא את הסקירה הקצרה ועתירת תובנה של ג'יי הורוויץ על פרופסור לארי קובן והניסיון שלו בעבר לחזות את כישלון התקשוב החינוכי. כותב ג'יי בבלוג שלו : " על פניו, קובן צודק – רבים מאתנו שמסנגרים על התקשוב בחינוך נאלצים לתרץ את העובדה שעל אף החדירה המאסיבית של מחשבים לתוך המערכת, עולם (חינוכי) כמנהגו נוהג. אבל ´נדמה לי שמה שקובן מכנה הכחשה איננה אלא ניסיון להתמודד עם מציאות מאד מורכבת. הרי גם הוא, כמו היתר מאתנו, לפעמים מגלה שמתוך הניסיון להסביר נראה לאחרים כתירוצים." ( ג'יי הורוויץ).

אי אפשר להפריד בין שינוי לרגש. זה גורר אחריו את זה. אין שינוי אנושי בלי רגש, ואין רגש שאינו מגלם בתוכו תהליך של שינוי – אם חולף ואם ארוך טווח. מורים פוגשים במהלך הקריירה שלהם אין-ספור שינויים. למרות ההתרגשות שמקורה בפתיחתן של אפשרויות חדשות, שינויים רבים שמורים ומבוגרים אחרים חווים מלוום בתחושה עמוקה של אבדן (Marris, 1974). עקב כך מורים עשויים להיעשות ציניים וללמוד "להקשיח" את עצמם נגד שינויים ונגד נושאי דגלם . הנתונים שמאמר זה מתבסס עליהם הם פרי מחקר שעסק ברגשות הנלווים להוראה ובשינויים חינוכיים ושכלל ראיונות עם 50 מורים במגוון בתי ספר יסודיים ותיכוניים בפרובינציית אונטריו שבקנדה. המדגם נפרש על פני 15 בתי ספר מגוונים, בכל מיני רמות וגדלים, ששירתו קהילות מקהילות שונות (קרי – עירוניות, כפריות, פרבריות). על הראיונות נוספה סדרה בת ארבעה דיונים במסגרת קבוצת מיקוד שהשתתפו בה מורים אחדים ושנועדה לבחון לעומק כמה מן הסוגיות הרגשיות הכרוכות בשינוי החינוכי . ההנהגה ברמה הארצית והמחוזית צריכה לפעול ליצירת מתווי שינוי חדשים או לחידושם של מתווי שינוי ישנים – מתווים המותירים מרחב גדול יותר למורים להטביע את חותמם ולהפעיל את שיקול דעתם המקצועי בתהליך השינוי. (הרגרייבס, אנדי).

כפי שנטען בעבר , תלמידים וילדים הנראים לכאורה בקיאים מאד באינטרנט ובתפעול היישומים באינטרנט אינם יודעים כיצד לחפש ולהעריך בצורה נכונה את מקורות המידע באינטרנט. הבעיה מדווחת בספרות המקצועית כבר למעלה מעשור . עם זאת, גם כיום בעידן הרשתות החברתיות ומנועי החיפוש המשודרגים באינטרנט מרבית התלמידים אינם מפנימים את שיטות החיפוש המידעניות הנכונות באינטרנט וגם אינם מודעים לכך בכלל. התלמידים וגם הסטודנטים באוניברסיטאות אינם מודעים כלל למורכבות של עולם החיפוש באינטרנט. על כך מדווח מחקר חדש בראשותו של Bing Pan בארה"ב. על פי המחקר התלמידים נוטים להציב פקודות חיפוש רחבות מדי במנוע החיפוש ובחור את התוצאות הראשונות המופיעות ברשימה.

האינטרנט ירש את מקומם של אמצעי התקשורת הוותיקים והפך למקור העיקרי לחדשות. סקר עדכני של חברת המחקר Pew מצא שכ־50% מהאמריקאים מקבלים את רוב החדשות שלהם מהאינטרנט. המספר מייצג צמיחה של כמעט 20% מאז 2008, שלוותה בנסיגת שיעורי ההסתמכות על טלוויזיה כמקור לחדשות. המגמה חזקה עוד יותר בקרב צעירים ובקרב משכילים, ונכונה גם בישראל. העידן החדש של העיתונות מתאפיין בפער דיגיטלי הולך ומעמיק. זה אינו עוד הפער בין מי שיש להם גישה לרדיו ולאינטרנט לבין מי שאין להם. הפער הוא בין אלה שיכולים להתמודד עם העושר העצום של המידע הגולמי והלא ממוין באינטרנט, מי שיודעים היכן למצוא את העיקרי, העדכני והאמין וכיצד למיין ולתעדף אותו – לבין אלה שלא יכולים ( שיזף רפאלי) .