מאמרו האחרון של פרופסור רוברט סטרנברג , על פערים בין ילדים בגילאי בתי ספר יסודיים מלמד כי ניתן לטפח אינטליגנציה של ילדים גם כאשר הם מגיעים משכבות אוכלוסיה קשות יום. טיפוח של יצירתיות וחשיבה אצל ילדים ( אינטלגנציה מצליחה) בכיתה הוא אפשרי ואינם חלק משיטות ההוראה המסורתיות. המורים יכולים להצליח לטפח יכולות חשיבה של ילדים כאשר הם נוקטים בשיטות הוראה יצירתיות יותר שנועדו לטפח ולעודד אינטליגנציה מצליחה (successful intelligence ) אצל ילדים בלימודים. מדדי ההערכה הרגילים של מערכת חינוך אינם תקפים בהכרח למודל פיתוח החשיבה והאינטליגנציה המצליחה של שטרנברג , אך אוניברסיטת Tufts University הכירה ( בה מלמד פרופסור סטרנברג ) בלגיטימיות והתקפות שלו ובבחינות הקבלה שלה לוקחת זאת בחשבון .

רעיונותיו של גארדנר היו-ועדיין- שנויים במחלוקת, אך בעשורים האחרונים מאמינים יותר ויותר פסיכולוגים כי אינטליגנציה "קלאסית" יעילה בניבוי הצלחה בתחום האקדמאי, אך יעילה הרבה פחות בניבוי "הצלחה בחיים" או חווית סיפוק ואושר: לא מעט אנשים בעלי רמת משכל גבוהה אינם מסוגלים להתמיד במקומות עבודה, ליצור קשר זוגי או לנהל שיחה קלילה ונעימה. ב-1990 טבעו הפסיכולוגים מאייר וסלוביי את המונח "אינטליגנציה רגשית", בהתייחסם ליכולת התמודדותם של אנשים שונים עם רגשות. עבודתם הורחבה ופורטה ע"י הפסיכולוג דניאל גולמן, ומאז הפכה למונח מקובל ושכיח בשפת היומיום. גם היום אין הגדרה מוסכמת וחד משמעית למונח "אינטליגנציה רגשית", אך המודל הבסיסי שהציעו מאייר וסאלוביי מכיל אלמנטים רבים אשר נכללו גם בהגדרות מאוחרות יותר. המודל של מאייר וסאלוביי כולל חמישה רכיבים מרכזיים המפורטים בסקירה.

בשנים האחרונות מייחסים במוסדות להכשרת מורים יותר חשיבות לתיאוריות הפסיכולוגיות-חברתיות של בנדורה והשפעתן על למידה בבתי הספר . על-פי תיאורית הלמידה החברתית של בנדורה, רוב ההתנהגויות שלנו נלמדות דווקא באמצעות צפייה באחרים ובאמצעות חיקוי שלהם ולא בהתנסות אישית. תהליך הלמידה החברתית אינו תהליך סביל (פסיבי) וטכני אלא תהליך פעיל, שתהליכים קוגנטיביים של הסקת מסקנות מעורבים בו. הפעילות של תהליך זה מתבטאת בתהליך החיקוי. בתהליכים אלה אנו לומדים כללים, שאנו מיישמים לא רק במצב ספציפי אלא גם במצבים נוספים. על-פי בנדורה הסביבה החברתית משפיעה על התנהגות האדם. אנחנו יודעים כי לכולנו יש ציפיות באשר לתוצאות האפשריות של התנהגותנו, וזאת על סמך התנהגותנו בעבר או על סמך התנהגות וביצועים של אחרים הדומים לנו. המשמעות היא כי יש לאדם אפשרות לווסת את ההשפעה ואת הכיוון של ההתנהגות. המונח המדעי המקובל לכך הוא ויסות עצמי, ופירושו: היכולת של האדם ללמוד מההדדיות שלו עם הסביבה, וגם היכולת של האדם לחזק את עצמו ולכוון את ההתנהגות שלו על-פי המטרות שהציב לעצמו ( אורית כהן; דנה פרידמן).