פדגוגיה ביקורתית
מיון:
נמצאו 32 פריטים
פריטים מ- 1 ל-20
  • תקציר

    היעדרה של תיאוריה חינוכית מקיפה בנוגע למערכת כללי לבוש מביאה להיענות לנורמות של הקהילה כאמצעי לקבוע מה ראוי ללבוש ועל מה יש להעניש. היענות ויישום של קודים ספציפיים של לבוש עלולים להביא, ולמעשה מביאים כבר עתה, להתנהלות לא עקבית בסוגיה זו ולהפרה של זכויות תלמידים. אחת התוצאות השליליות של קביעת כללי לבוש לא עקביים כרוכה בהשפעתם באופן לא פרופורציונלי הן על תלמידות (נשים), והן על תלמידים ותלמידות שאינם לבנים, המסומנים בתוך כך כמיניים ונחותים. נשים עוברות אובייקטיביזציה ואילו לגברים מייחסים חוסר יכולת לשלוט בתשוקותיהם המיניות.

  • סיכום

    מאמר זה מבקש לבחון באופן ביקורתי הנחה חשובה המהווה את אחת מאבני היסוד בשיטתו של פאולו פריירה ובפדגוגיה הביקורתית בכלל (לפחות במסורת הפדגוגיה הביקורתית הנאו-מרקסיסטית אירופאית). פדגוגיה זו מנתחת את החברות במונחים של מנגנוני דיכוי ורואה בחינוך אמצעי לתיקון עוולות ולשחרור מאי צדק.  מטרת הכותב היא להציע פדגוגיה ביקורתית חדשה שנשארת נאמנה לרוחו המקורית של פריירה אך מסמנת כיוון חדש.

  • סיכום

    אחת הסוגיות המרכזיות בחינוך המודרני סובבת סביב השאלה מדוע ילדים מסוימים מצליחים ואחרים נכשלים. בשנים האחרונות הוצעו תשובות החורגות מהתחום הקוגניטיבי, כלומר כאלה שאינן קשורות באופן מסורתי למנת משכל (IQ) ולמבחני השגיות. בעוד שבעבר יכולות מסוימות נתפסו כקבועות ובלתי ניתנות לשינוי, הרי שהיום יותר ויותר פסיכולוגים טוענים שניתן להצמיח ולפתח יכולות פנימיות (Dweck, 2006). המחקרים העוסקים ביכולות אלה, לצד עלייתה של הפסיכולוגיה החיובית מבקשים לעמוד על אותן "איכויות אישיות" (Duckworth & Yeager, 2015), על מנת שניתן יהיה להצביע בבירור על הקשר בינן לבין הישגים חיוביים ולעודדן בכיתות.

  • לינק

    המאמר מציג ממצאים של סינתזה תאורטית שערכנו בין שתי טיפולוגיות אידאולוגיות – זו של החינוך הכללי וזו של החינוך המיוחד. במאמר נבחנת התאמתן של ארבע מטא-אידאולוגיות פדגוגיות (סוציאליזציה, אקולטורציה, אינדיבידואציה והפדגוגיה הביקורתית) למודלים המקובלים בחינוך המיוחד (הסיעודי והרפואי, החינוכי-הומניסטי, האקולוגי ומודל לימודי המוגבלויות). מתוך הסינתזה מתבררת מורכבותו הפדגוגית והפוליטית של השיח האידאולוגי בחינוך המיוחד. ביטוייה של מורכבות זו נדונים באמצעות בחינת היתרונות והחסרונות הגלומים בכל מודל ובחינת השפעתם על אופיו של המוסד החינוכי (על הפער המתקיים בו בין הלכה ומעשה, על דפוס יחסי ההוראה הנגזרים ממנו ועל האפשרויות והסכנות הטמונות בו). בסופו של דבר המאמר מבקש לסייע למחנכים בחינוך המיוחד לנסח לעצמם ביתר בהירות את יסודותיה האידאולוגיים של תפיסתם החינוכית ולפתח כלפיה עמדה מושכלת ואף ביקורתית (בועז צבר ואורלי עידו).

  • לינק

    המאמר מציג שאלה החותרת תחת הנחות יסוד הנדמות כמובנות מאליהן: לאן יש להפנות את תשומת הלב של התלמיד – פנימה (לגופו ותודעתו), החוצה (אל העולם) או "גם וגם"? החינוך הציבורי מושתת רובו ככולו על הפניית תשומת הלב החוצה. הכרעה זו מלמדת אותנו מבלי משים שיעור אבסורדי: "כאן ועכשיו", כלומר הזמן והמקום היחידים שאני, את ואתה חיים בהם אינם זמן ומקום ראויים להיות בהם. הכרעה זו מחנכת אותנו כיצד להבין "חינוך", והיא מגבילה את תחומו של המעשה החינוכי באופן שהוא אנטי-חינוכי. כנגד נקודת מבט זו מתואר במאמר זרם 'החינוך הקונטמפלטיבי' אשר זוכה להכרה גוברת בצפון אמריקה ובאירופה. זרם זה איננו מציע מהלך חינוכי חלופי, אלא מהלך המאזן את החינוך הציבורי באמצעות שילוב של פדגוגיות התבוננות דוגמת מיינדפולנס או כתיבת יומן (אורן אֶרְגַז).

  • סיכום

    מורים וחוקרי חינוך רבים טוענים לחשיבות הגישה של "חינוך רלוונטי תרבותית" (Culturally relevant education). בנבדל מרב-תרבותיות בחינוך צמחו שני כיוונים חשובים אחרים: האחד – מיקוד בעבודת המורה ב"הוראה נענית-תרבות" (Culturally responsive teaching); השני – מיקוד בעמדה ובפרדיגמה שנוקט המורה ב"פדגוגיה רלוונטית-תרבותית" (Culturally relevant pedagogy). חרף מתיחת קו בין הוראה לבין פדגוגיה, שני הכיוונים מדגישים צדק חברתי וכיתה כאתרים לשינוי חברתי. כסינתזה של כיווני מחקר משלימים אלה הממוקדים בהוראה אפקטיבית לתלמידים שונים, הכותבים מתייחסים למושג כולל – "חינוך רלוונטי תרבותית". הם מציגים ארבעה סמנים (Markers) של "חינוך רלוונטי תרבותית" ומנתחים על פיהם כ-40 פרסומים המפורטים בסקירה (Aronson, B., & Laughter, J).

  • לינק

    שדה חקר החינוך האלטרנטיבי בישראל הוא שדה חדש יחסית. הוא מבקש להציע לנו מחקר, גם אקדמי, של המסגרות הקיימות והמציגות את עצמן כאלטרנטיביות או של מרחבי חינוך אשר מרכיבים כאלה ואחרים הבוחרים לכנות את עצמם "אלטרנטיביים" חדרו לתוכם או מתיימרים לחדור אליו. אלא שלצד "יצירתיות" ו"חדשנות" ועתה גם "משמעותיות" – הפכה גם ה"אלטרנטיביות" למילת באז בנאלית ושחוקה התובעת מאיתנו לעצור לבחון אותה (אריה קיזל).

  • לינק

    בהמשך לקריאתו של ד"ר אריה קיזל לאחריות כלפי האחר, הוא מבקש להאיר במאמר זה את הסתירות המובנות בהוראת האזרחות ולחברן לתכנית הלימודים באזרחות: "…אני מבקש לטעון כי מטרות תוכנית הלימודים שלנו נוקטים בשפה נייטרלית מדי בכל הקשור לחיים המשותפים של יהודים וערבים בתחומי המדינה. בעיני יש היום לחתור לקראת חשיבה חדשה על הוראת האזרחות בישראל במיוחד בתחום החיים המשותפים של אזרחי המדינה. יש לאמץ טרמינולוגיה השוברת את השסעים ולהעמיד – לא רק כמעשה של מורים אמיצים כאלה ואחרים – טרמינולוגיה שתדבר על התרומה שבריבוי, העושר שבריבוי (גם ריבוי הנרטיבים), העושר האפשרי מחיים משותפים שיש בהם בנייה והתחדשות של מוסדות, אמצעים, מקוריות ויצירתיות" (אריה קיזל).

  • לינק

    מטרתו של נייר העמדה היא להוביל מהלך משותף לגיבוש מדיניות אשר מחברת בין הקיים, לבין כל שעוד יש וניתן לעשות, תחת הכותרת של חינוך נגד גזענות בהכשרת מורים ומורות. ראשית הוגדרו מספר אתגרים מרכזיים: אתגר מערכות החינוך הנפרדות, אתגר שילוב הנושא בתכניות הלימוד הקיימות, ואתגר הגזענות המבנית. לאחר סקירה קצרה של ספרות ומחקר בנושא, מוצעים כיווני פעולה אפשריים – ברמת הסטודנטים/יות, ברמת הסגל האקדמי והמנהלי, וברמת המוסד. שיתוף פעולה בין המוסדות וחיבור שלל הכוחות הפועלים בתחום פותחים פתח ללמידה הדדית, למפגשים בין קבוצות שונות בחברה בישראל, ולאמירה משותפת על תפקידה של מערכת החינוך ביצירת חברה שוויונית יותר וגזענית פחות (גליה זלמנסון לוי).

  • לינק

    פאולו פריירה, מי שהגה ופיתח את הפדגוגיה הביקורתית, פונה בספרו לאבן הראשה של מערכת החינוך – המורה. יחסה של המורה לעצמה כנושאת שליחות וכבעלת תפקיד שלו חשיבות ראשונה במעלה הם לב לבו של ספר זה. "מכתבים למורה" הוא קריאה למורה לחרוג ממעמדה המדוכא וחסר הכבוד ולהפוך את הקערה על פיה – להעז לקרוא ולהיאבק למען חברה טובה וצודקת יותר. חברה זו מתחילה במפגש בין אדם לאדם, מפגש שיש בו אמון, תקווה ותעוזה לחלום על שינוי, מפגש דיאלוגי ומחנך, מפגש של תלמיד ומורה. ספר זה הוא חובה לכל אשת חינוך, לכל מורה ולכל מי שרואה את עצמו בעל שליחות חינוכית בחברה הישראלית. תפיסתו של פריירה מרחיבה את האופקים ומספקת כלים רבים למפגש הדיאלוגי והמהפכני בין המורה לתלמידה. רעיונותיו מהווים השראה למעשה החינוכי ומחדדים את הצורך העצום שלנו ושל חברתנו במחנכים (פאולו פריירה).

  • סיכום

    בעשור האחרון חיזקה מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל את מחויבותה החברתית ופיתחה תכניות חדשות למעורבות סטודנטים בקהילה. רבות מהתכניות הללו משלבות בין ידע אקדמי לפעילות חברתית ובין תיאוריה לפרקטיקה. התפתחות זו היא חלק ממגמה בין־לאומית של חזרה לתפקידה המסורתי של האקדמיה כמקדמת ערכים של דמוקרטיה והשתתפות אזרחית פעילה. בהתבסס על שיטת "למידה מהצלחות", מציגים הכותבים סיפור הצלחה של קורס משַלב עשייה אחד, "מתורגמנות קהילתית" באוניברסיטת בר־אילן, וממנו גוזרים ארבעה מדדים עיקריים לבחינת הצלחה: מחויבות, עקביות, למידה והקשרים (מודל מַעֲלָ"ה). המאמר מדגיש את הצורך במחויבות של כל השותפים בתהליך: הסטודנטים, המרצים, המוסדות להשכלה גבוהה, ארגוני החברה האזרחית ונציגי הקהילות (דפנה גולן, יונה רוזנפלד).

  • תקציר

    בהתבסס על מסגרת עבודה טרנספורמטיבית של פדגוגיה ביקורתית המחוברת עם מחקר-עצמי של פרקטיקות בהכשרת מורים, מאמר זה חוקר את האופן שבו מורת המורים עוסקת במחקר הקשור לעצמי, לפרקטיקה המקצועית, ולניתוח של המתחים המקיפים את הדיכוי ואת השונות (Ragoonaden, Karen, 2015).

  • סיכום

    הספר פדגוגיה אמיצה: מימוש של חינוך מדעי ביקורתי, שכתב אנדרו גילברט (Gilbert), מביא משב רוח רענן אל החינוך המדעי. זהו ניסיון לבחון את הוראת המדעים והלמידה בבית הספר התיכון מבעד לעדשות של התאוריה הביקורתית (Kabba E. Colley).

  • מאמר מלא

    אריסטו הגדיר את בני האדם כ"בעלי חיים פוליטיים" (זוּ אוֹן פוֹליטיקוֹן). אימוץ הגדרה זו מוביל לציפייה שלטבע האנושי הפוליטי יהיה מקום בתהליכי ההתחנכות והלמידה באשר הם. אולם במציאות החינוכית ניכר כי כל חיבור בין פוליטיקה לבין חינוך טומן בחובו רגישות ומעורר מתחים ומאבקים רמים. כל אחד משני המושגים – "חינוך" ו"פוליטי" – נושא מורכבות אדירה, נקודות מבט עשירות ותפיסות עולם מגוונות עד סותרות. על כן החיבור בין שניהם, שרק מעמיק את המורכבות, מחייב הבהרה. אבקש להאיר את מושג החינוך הפוליטי דרך הזוויות המושגית, ההיסטורית והחוקית (ניר מיכאלי).

  • תקציר

    במאמר זה מובאת סקירה של קורס אשר בהיבט התוכני מתמקד בפעולתה של תקשורת ההמונים, מתוךהנחה שבעידן שבו אנו נמצאים, המאופיין בדינמיקה של גלובליזציה ובהיגיון פוסט-מודרני, התקשורתהופכת לאתר המרכזי שבו מתעצבות התודעה הפרטית והתודעה הציבורית. המאמר מציג, באמצעות תיאור הקורס הקונקרטי, עקרונות מנחים כלליים להובלת תהליך פוליטיזציהבקרב סטודנטים, ומנסה להבהיר את חשיבותו ואת תועלתו של התהליך בהקשרים הפוליטיים, החברתייםוהתרבותיים שבתוכם פועלת החברה הישראלית של תחילת העשור השני של המאה ה-21 (אמנון יובל).

  • לינק

    הפדגוגיה הביקורתית הפמיניסטית היא אסכולה חדשה יחסית בחינוך שצמחה בעקבות הפדגוגיה הביקורתית של המחנך והפילוסוף פאולו פרירה. אסכולה זו בוחנת נושאים של שוויון ואי שוויון במערכת החינוך, וחוקרת כיצד מערכת החינוך מסלילה ילדים לאותם מעמדות לתוכם הם נולדו. "כיום יודעים שיש מתאם גדול בין מצב סוציו-אקונומי לאפשרויות שנפתחות או נסגרות בחיים", אומרת ד"ר חגית גור-זיו, מרצה בכירה בסמינר הקיבוצים (רווית שרף).

  • לינק

    חוויות הילדות שלה עצמה, שבהן נוכחה באי צדק ובאפליה, משמשות את ד"ר חגית גור זיו בספרה החדש, שבו היא פורשת את עקרונות התפישה החינוכית הביקורתית־הפמיניסטית. בבתי הספר, היא קובעת, ילדים מאבדים מחוש הצדק שלהם, מהסקרנות, השמחה והביקורתיות. "ילדים הם חכמים מאוד", אומרת גור זיו, מרצה להכשרת מורות וגננות במכללת סמינר הקיבוצים ומחברת הספר החדש "פדגוגיה ביקורתית פמיניסטית וחינוך לתרבות של שלום" (מכון מופת). "בגיל הצעיר אנחנו אוהבים להתפעל מהפנינים שלהם, אבל צריך גם להתייחס אליהם בהתאם, להקשיב למה יש להם לומר. אני שואלת אותם גם, איך זה שאין לכיפה אדומה שם. והם עונים לי. יש להם תשובות. לילדים יש דקות אבחנה, חוש צדק טבעי ורגישות. הם מסוגלים להתבונן בביקורתיות על דברים" ( תמר רותם).

  • תקציר

    הספר מספר את סיפורם של הפדגוגיה הביקורתית, הפדגוגיה הביקורתית-פמיניסטית והחינוך לתרבות של שלום מנקודת ראות תאורטית ופרקטית. הוא שזור בכתיבה אישית ומביא את עקרונות הפדגוגיה הביקורתית עם דוגמאות מהארץ ומהעולם. בין השאר מוצגת בו תורתו של פאוּלו פרֵירֶה, מחנך ופילוסוף ברזילאי שלימד איכרים עניים בברזיל קרוא וכתוב כדי שיוכלו להשתמש בזכות להצביע ולהשפיע ( חגית גור זיו) .

  • לינק

    מטרתו של הדיון בספר זה היא לחשוף שני הקשרים שנדמים למחבר הספר כחשובים ביותר: האם באמת המציאות בבית הספר כמו זו שבאה לידי ביטוי במפגש בין מבוגרים לילדים סותרת את הקומנסנס החינוכי עצמו? והאם נכון שרבבות אנשים טובים, מלומדים ומוכשרים, הממלאים יום-יום שליחות חברתית חשובה המכוונת אך ורק לטובתם של הילדים, הם-הם יוצריה ומגיניה של תחושת חוסר הערך החברתי, בניגוד גמור לאמונתם, לדימויים העצמי המקצועי ולקומנסנס החינוכי שלהם? ( חן למפרט) .

  • לינק

    המטרה המרכזית של המאמר היא להדגים כיצד אופנים שונים של תקווה מתקשרים לאסטרטגיות פדגוגיות שונות. במילים אחרות, המאמר מבקש לתאר טווח של פדגוגיות של תקווה. הביטוי 'פדגוגיה של תקווה' קשור מאוד לתיאוריה הביקורתית—ניתן לחשוב מיד, לדוגמה, על פאולו פריירה (Paulo Freire), הנרי ג'ירו (Henry Giroux) או בל הוקס (bell hooks). אולם, קיימות פדגוגיות רבות של תקווה, ולטקסט שמרני במפורש דוגמת הספר מידות טובות (Virtues) של ויליאם בנט (William Bennett) קיימת הצדקה לכותרת וכך גם לרעיונות הרדיקליים והאוטופיים של פריירה. לפיכך, טיעון רחב יותר הוא שאין דבר מה רדיקלי באופן אינהרנטי או חתרני בפדגוגיה של תקווה. ניתן לעשות שימוש בפדגוגיות של תקווה כדי לשעתק יחסים חברתיים כמו גם כדי לשנות אותם (Darren Webb).

שימו לב! ניתן לחזור לתוצאות החיפוש האחרון מכל עמוד באתר בלחיצה על הכפתור בצד ימין