המאמר בוחן אחת מהבעיות המרכזיות המאפיינות את הכשרת המורים מזה שנים רבות: העדר הקשר בין הקורסים הנלמדים במוסד ההכשרה לבין ההתנסויות המעשיות בשדה. הכותב מביא מהתנסויותיו האישיות כמורה-מורים וכמנהל הכשרת מורים באוניברסיטת וויסקונסין ומהספרות העוסקת בנושא. לאחר מכן הוא מביא דיון במגוון של תוכניות הכשרה המופעלות כיום בארה"ב, שיש בהן הבטחה להעמקת למידת המתכשרים להוראה ולחיזוק יכולותיהם להיות מורים איכותיים במסגרות בית ספריות מורכבות. תוכניות אלה יוצרת מרחבים משלבים/מערבים (היברידיים) בהכשרה שבהם ידע אקדמי, ידע מעשי וידע הקיים בקהיליות מתחבר בדרכים פחות היררכיות לשירותה של למידת מורים. זהו שינוי פרדיגמתי באפיסטמולוגיה של תוכניות ההכשרה, המוביל לדמוקרטיזציה ולכוללנות (inclusiveness ) והוא חיוני להשגת המטרות הרצויות בהכשרת מורים כיום ( Zeichner, K.).

הפרק הנוכחי בספרן החדש של יהודית ברק ואריאלה גדרון ( עורכות) חוקר תהליך בניית מרחב חדש של עשייה ושל למידה בין מכללה ובתי ספר. זהו מחקר רפלקטיבי- אנליטי המתבונן בתהליך עבודה משותף של צוות המכללה ומורים מבית הספר הניסויי מקיף ג' בב"ש. כותבות הפרק, ד"ר יהודית ברק , פרופסור מלכה גורודצקי וחיה הדרי בוחנות תהליך של מעבר מהתנסות ( פרקטיקום ) מסורתית של סטודנטים בבית הספר , לעבודה במסגרת של שותפות דינאמית השוברת גבולות מסורתיים בין אקדמיה לשדה. במבט לאחור מגדירות הכותבות מודל שותפות שהן מכנות אותו מודל הסְפָר ( edge culture ) לטענתן , מודל זה מאפשר ליצור שפה משותפת בין האקדמיה לבין השדה, ומעודד תהליכי התחדשות בכל אחת מקהילות המוצא.