משבר בסדר-גודל דומה, או חמור יותר, ממשבר הקורונה עלול לפרוץ שוב, ועל מערכת ההשכלה הגבוהה להיות מוכנה ויכולה לו. משבר, מטבעו, נושא עמו הזדמנויות ואתגרים, אך גם חושף פגמים וליקויים. משבר הקורונה חשף מספר נקודות תורפה במערכות ההשכלה הגבוהה בעולם, ובכלל זה בישראל. כיום, ברור כי החברה זקוקה למערכת השכלה גבוהה גמישה ואיתנה שתאפשר למידה גם בעתות משבר או חוסר יציבות.

אתגר הקורונה נכנס לחיי המרצים ללא הכנה מוקדמת וחייב את כולם לשינוי בהתנהלות. בתוך כך נולד הצורך בשינוי לא רק של דרכי ההוראה והלמידה אלא גם באופני הערכה חלופיים. מסמך שנשלח למרצי מכללת סמינר הקיבוצים מטעם הפקולטה לחינוך בראשות דיקנית הפקולטה ד"ר אירית לוי-פלדמן, מציע כמה עקרונות חשובים שראוי להביא בחשבון בשעת הערכת ההוראה והלמידה. לצד העקרונות הכלליים מוצגות גם מגוון דוגמאות המספקות הזדמנויות למינוף הערכות הקורסים גם בימים כתיקונם. המסמך כולל גם הצעות לכלים ספציפיים המתאימים לסוגי הערכה שונים, מוכרים ופחות מוכרים, המאפשרים לנהל את ההערכות גם באופן מקוון.

הכותב, מומחה בינלאומי לניהול פחדים ולחינוך לניהול פחדים מאוניברסיטת קלגארי, קנדה, משתף את "הסיפור הגדול"  שלו, שלדעתו עשוי לעזור בהבנת המשבר הנוכחי של וירוס הקורונה, ואת הטרגדיה שמתרחשת על פני כדור הארץ. לטענת המחבר, ביכולתנו להפוך משבר זה להזדמנות חינוכית נהדרת, במיוחד כאמצעי לשיפור איכות ניהול הפחדים והחינוך לניהול הפחדים, לא רק בהקשר הנקודתי, אלא בכל סיטואציה ובכך להפוך את יחסנו לפחד לבוגר יותר. שתי דמויות המפתח ב"סיפור הגדול" שמובא במאמר הן מריאן ויליאמסון, סופרת אמריקנית, מנהיגה רוחנית, אקטיביסטית ומועמדת לשעבר (שהסירה את מועמדותה בינואר השנה) לנשיאות ארצות הברית בבחירות 2020 ולצדה, בתפקיד "הדמות השניה", הוירוס עצמו.

במסגרת ההתייחסות לכישורי המאה ה-21 נערכו דיונים על אפשרויותיהם של הילדים להצליח במסגרת כלכלה עתידית ובתוך כך נערכו אף דיונים על משרות שטרם הכרנו או שעדיין לא הומצאו. אבל יש היבט נוסף הדורש התייחסות וממעטים לדון בו: חינוך בעיתות משבר. בתקופות משבריות, לאופן שבו המידע מופק ונצרך יש השפעה עצומה על החברה והכלכלה, ותפקידו המשמעותי של החינוך הוא להבטיח שצרכני המידע יוכלו להבינו ולפרשו במדויק. במילים אחרות, ובאופן כללי יותר, מטרתו של ה"חינוך משברי" היא לבחון כיצד הוא מסוגל להתמודד עם הידע, עם המיומנויות ועם ההנחות הנדרשות לאנשים בתקופות של ערעור.

הספר מיועד לחוקרים ולסטודנטים לתארים מתקדמים מתחומי דעת שונים, למשל סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, ייעוץ, רפואה, תקשורת, עבודה סוציאלית, בלשנות, אנתרופולוגיה, חינוך, ספרות ומשפטים, המבקשים לבצע ניתוח שיח המשלב שפה פיגורטיבית. לספר שלושה שערים: השער הראשון מציג הנחות יסוד ומונחי מפתח; השער השני מכיל שיטות איכותניות לניתוח שיח המשלב שפה פיגורטיבית (בחלק מהפרקים משולב ניתוח כמותי עם ניתוח איכותני); השער השלישי בוחן באופן ביקורתי את תפקידי השפה הפיגורטיבית בתקשורת של שיח בעת מצוקה ומסכם את תרומת הספר מבחינה תיאורטית, מתודולוגית ומעשית. בסוף הספר מוצג מילון מונחים (עירית קופפרברג).

הספר עוסק בהתמודדות של בני דור ההמשך בתנועה הקיבוצית עם זהותם היהודית. במוקד הספר – סיפורו והגותו של "חוג שדמות", שהתגבש סביב כתב העת "שדמות" בראשית שנות השישים. רבים מחברי הקיבוץ שנמנו עם החוג, השתתפו בפעולות התגמול ובמלחמת סיני. "חוג שדמות" זוהה עם יוצרי הקובץ "שיח לוחמים", שנערך ופורסם בעקבות מלחמת ששת הימים. הספר מציג את מקורות ההשפעה הרוחנית של החוג, ואת דרכה של החבורה אל "ארון הספרים היהודי". החבורה בקשה לאחות את הקרע בין מקורות היהדות לקיבוץ, שבו ראתה המשך ליצירה יהודית אותנטית. באיחוי הקרע ראו חברי החוג דרך לריפוי השבר האידאולוגי, התרבותי והמוסרי, שפקד את התנועה הקיבוצית (גד אופז).

פרשת הקישון חשפה קשר אפשרי בין שהותם של לוחמי חיל הים ודייגי הקישון במי הקישון, המזוהמים משפכי המפעלים הפטרוכימיים, לבין ריבוי התחלואה בסרטן. העדויות בפרשה זו, ההכחשות, הגילויים, ההכרה בהעדר יכולת להביט במה שנשאר מתחת לשכבות של עכירות, טלטלו את אושיות היסוד של ישראל כחברה בעלת קוד מוסרי ערכי משותף. סמדר בן-אשר מציגה נקודות מבט שונות המעומתות זו עם זו באמצעות עדויות לוחמים ומפקדים, הורי הלוחמים ששברו את השתיקה או ששמרו עליה, הדייגים, חברי ועדת החקירה, אנשי משפט, מומחים ותקשורת. הדילמות המוצגות מאפשרות פיתוח שיח חברתי נוקב, העשוי להביא לבנייה משותפת של חברה המעמידה בין ערכיה ערבות הדדית, שוויון וצדק. הספר הוא מסמך המציג כתיבה מחקרית מורכבת, שבו ארוג נרטיב אישי, כואב, פולח ומעודן (סמדר בן-אשר).

הילדים בבתי הספר נמצאים תחת לחץ גדול מאוד. עומס הלימודים גורם לרבים מהם חרדה קשה מאד, וזה מתחיל בכיתות נמוכות – אפילו בכיתה ו'. התופעה מחמירה ככל שהילדים גדלים, וממשיכה בבית הספר התיכון. הלחץ גובר לקראת ימי ההרשמה לקולג'. קשה מאוד להתקבל לקולג'ים טובים, ואחוזי הדחייה גבוהים מאוד. בתי הספר מפעילים לחץ כבד על הילדים כדי שהציונים שלהם יהיו גבוהים, לא רק כדי שיתאפשר לילדים ללכת לקולג' הנכון, אלא גם כדי שבית הספר יוכל להתגאות בכך שמספר גדול של תלמידים לומדים במקומות טובים. התוצאה היא מגפה שאנשים לא מרבים לדבר עליה: מגפה של חרדה ושל דיכאון, שממנה סובלים הרבה מאוד ילדים. מעטים זוכים לטיפול. בהרבה מבתי הספר מטאטאים את הבעיה מתחת לשטיח, ואם הם מכירים בבעיה, הם ממליצים להורים להעביר את הילד לבית ספר אחר. זה סיפור עצוב מאוד על הדור הצעיר בארה"ב

פדגוגיה אינה הגיבור העיקרי של הספר הזה. הגיבור העיקרי שלו הוא "נשיאת עדות" – מה פירושה לפני ואחרי השואה. אך פדגוגיה היא גיבור משנה של הספר , ושושנה פלמן – חוקרת ספרות ידועה , ישראלית המלמדת ספרות באוניברסיטאות בארצות הברית – מעלה שאלות חדשות ומפתיעות אודותיה. האם יש יחס מהותי בין משבר למעשה החינוכי ? כלומר, מה היחס בין טראומה לפדגוגיה האם ביכולתה של טראומה להורות דרך לפדגוגיה?" פלמן מתארת את התהליך המשברי שעברה כיתת הסטודנטים שלה באוניברסיטת ייל ומסכמת : "על רקע זה אטען שההוראה כשלעצמה, ההוראה בהגדרתה , מתקיימת לאמיתו של דבר רק במשבר ודרכו : אם ההוראה לא נקלעת למשבר כלשהו , אם אינה מעלה על פני השטח , באורח בלתי צפוי ( במפורש ובמובלע) לא את הפגיעות ולא את הנפיצות של איזה מימד מכריע , אולי לא היה בה מן ההוראה . "במבט לאחור על החוויה אני סבורה שתפקידי כמורה , ככל שזה יישמע פרדוקסאלי , היה ליצור בכיתה מצב משברי ככל האפשר , להביאה אל קצה המשבר שהסטודנטים יכלו לעמוד בו בלי להסתכן בשיגעון , בלי להידחף אל מעבר לגבול " . לא מדובר כאן על משבר סוקרטי , משבר שבו בן השיח נקלע למצוקה של סתירה , אלא על משבר רגשי עמוק, קליני , משבר שבלעדיו , כך פלמן , אין הוראה אמיתית (יורם הרפז) .