במכללת קיי נבנתה תכנית ייחודית המכוונת להכשיר מורים מצוינים (תכנית רג"ב – ראש גדול בהוראה). מושם בה דגש בטיפוח הרכיבים שעשויים להיות מנוף לתפקוד הסטודנטים המצוינים כמורים מנהיגים ומובילים. תכנית רג"ב מזמנת שילוב של למידה עיונית-תאורטית ומעשית, ומתבצעים בה תהליכים של הבניית ידע ורפלקציה של הסטודנט כלפי עצמו וכלפי האחר. במהלך התכנית משתתפים הסטודנטים בסדנאות, בסיורים, בהרצאות ובמפגשים עם בוגרי התכנית. במסגרת סדנאות ההעשרה מודגשות גישות חדשניות בחינוך וחשיפה לדרכי למידה-הוראה מגוונות. אחד ממאפייני התכנית הוא הניסיון להעצים את הסטודנטים ולטפח אצלם שאיפה למצוינות עבורם וכמודל שהם יאמצו כמורים עבור תלמידיהם. מאפיין נוסף בתכנית הוא שיתוף מלא של הסטודנטים בהווית הלימודים: בהחלטות, באחריות ובתוצאות ( ורד יפלח-וישקרמן) .

אילו אפשרויות התנסות בעבודה של הכשרת מורים ראוי שיהיו למורי מורים עתידיים וכיצד יש לבנות התנסויות אלו? כיצד ניסיון קודם בהוראה ובהכשרת מורים משפיע על הפרקטיקה של מורי מורים? כיצד ניתן לסייע למורי מורים מתחילים לפתח הבנות עקרוניות, שיפוט מקצועי, ומיומנות?מאמר זה בוחן את מקומה של הפרקטיקה ותפקיד הניסיון בהכשרה של מורי מורים. הוא מתחיל מההנחה שהכנת מורי מורים חייבת לכלול ניסיון בפרקטיקה מקצועית. במילים אחרות, כדי ללמוד כיצד ללמד מורים ביעילות, למורי מורים שאפתניים חייבות להיות התנסויות במשימות ובדרכי חשיבה יסודיות ללימוד הוראה ( Sharon Feiman-Nemser ).

המטרה העיקרית של המאמר הנוכחי היא לבחון את החידושים שבתכנית "מתווים מנחים להכשרה להוראה במוסדות להשכלה גבוהה בישראל" (להלן המתווים המנחים), בראי המלצות קודמות לרפורמות ולשינויים – המלצות שהציעו חברי ועדות שניסו לשפר את תהליכי הכשרת המורים בישראל. לשם כך נערך ניתוח השוואתי של דוחות, מסמכים והמלצות אשר נוסחו בוועדות למיניהן. המאמר סוקר את ההצעות ואת ההמלצות אשר עלו בדיוני הוועדות השונות, החל בוועדה שבשנת 1937 מונתה כדי לעסוק ב"חקר שאלת בתי המדרש למורים" וכלה בהחלטותיה בשנת 2007 של המועצה להשכלה גבוהה בנושא תכנית המתווים המנחים ( רוני לידור, רחל טלמור, נעמי פייגין, ברברה פרסקו, חגי קופרמינץ ).

התכניות האקדמיות להכשרה להוראה בישראל פועלות במסגרת "המתווים המנחים" שהמועצה להשכלה גבוהה החליטה עליהם בשנת 2006 בעקבות המלצות ועדת אריאב, שהוקמה לבחינת עקרונות ההכשרה האקדמית להוראה. המתווים החליפו את "הדגם המנחה", שפורסם בדצמבר 1981, ששימש בסיס לתהליך המכלול של המכללות ולהפיכתן מבתי מדרש (סמינרים) למוסדות אקדמיים. המדיניות הנהוגה בארץ אימצה את דמות המורה הקלינאי, אם כי היא מתחילה לחקות מספר דגמים אמריקניים דוגמת ה-TFA. הדגם הפיני אינו מקובל עליה. על אף שהמתווים ממליצים על התפיסה הפרקטית-רפלקטיבית, אין הם רואים במחקר שעורכים המתכשרים את בסיס ההכשרה. ההוראה אינה נתפסת בהם כמקצוע המחייב לימודי תואר שני מחקרי, על כל המשתמע מכך. ההנחה שהכשרה מבוססת-מחקר היא מודל שלפיו לומד המורה איך ללמד את תלמידיו וכיצד להפוך גם אותם ללומדים אוטונומיים ועצמאיים, אינה נחלת הכול. נוסף על כך, המתווים אינם תומכים באידיאל המורה הכולל, אינם דורשים מהמורה להכיר את הדידקטיקה המאפיינת את ההוראה הכוללת ואינם מדגישים את מרכזיותו של תחום הדעת בבניית אופיו של התלמיד. מחבר המאמר סוקר גם מספר תכניות הכשרה ניסוייות בהקשר הישראלי ( שלמה בק) .