מחקר זה נועד לספק דין וחשבון על איך מתרחשת למידה המבוססת על פתרון בעיות (PBL) ,כדי לזהות את הקשרים בין למידה המכוונת פעילות של תלמידים ,עם תוצאות הלמידה שלהם. התוצאות הראו כי התרומות המילוליות של התלמידים במהלך שלב ניתוח הבעיה ,מושפע מאוד מתרומות מילוליות במהלך הלמידה העצמית ושלבי הדיווח של הלומדים. תרומות מילוליות ולימוד עצמי מושפעים ותורמים באופן דומה גם בשלב הדיווח . החוקרים מצאנו כי למידה שיתופית היא משמעותית בתהליך PBL ועשויה להיות חשובה יותר מאשר למידה עצמית בקביעת הישגי התלמידים (Yew, Elaine H; J; Schmidt, Henk G).

למידה באמצעות עיצוב היא מציאות חדשה שבה עוברים הלומדים שינוי בפרקטיקה וגם שינוי הכרתי בתפיסת הזהות, ומעבר מחוויה של לומדים לחוויה של מעצבים. בפוסטר הזה אנו מתארים ניסוי עיצובי במסגרת קורס משחקים ולמידה, ב חקרו ילדים מכיתה ח' בעיר נצרת את המורשת, ההיסטוריה והארכיאולוגיה של העיר העתיקה, ועיצבו משחק מבוסס מקום. הלמידה התנהלה תוך כדי מפגש, שיח, חקר ואינטראקציה מתמדת עם האנשים בסביבה. במישור המטה-קוגניטיבי פעלו הלומדים כשותפים בתהליך עיצוב ופיתוח משחק בעל נרטיב מתאים שתפקידו להדגיש את הייחודיות של העיר נצרת ואת תחושת השייכות של בני הנוער לעירם ( נאדרה סאלח, גאדה בשארה , ישי מור ).

בהרצאה מרתקת בכינוס TED דיאנה לאופנברג משתפת את ניסיונה עם תלמידי בית ספר. היא טוענת בזכות ההתנסות בלמידה חווייתית וכן במתן לגיטימציה לתלמידים לעשות שגיאות. אחד הדברים החשובים שהיא רואה היא לא רק הלמידה עצמה אלא מעקב של התלמידים עצמם אחרי תהליך הלמידה שלהם, בין השאר דרך ביצוע שגיאות וניתוחן. בחלק מתהליכי הלמידה צריכים לאפשר לתלמידים גם להיכשל וליצור אצלם מודעות שמותר להיכשל אבל אפשר לנסות שוב בהצלחה. כל התהליך הזה מחייב את המורה לתת לתלמידים להתנסות בלמידה פעילה ומבוססת פרויקטים ואז הם גם יקראו את החומרים ויעמיקו בהם. אם לא תהיה העצמה של התלמידים בחינוך לא תהיה למידה משמעותית ובתי ספר ימשיכו לדעוך כפי שאנו רואים בתקופה האחרונה (Diana Laufenberg)

צבי לירז, לוחם גרילה עתיר ניסיון ופציעות, מנסה שוב להכניס את שיטת ההוראה שלו, המבוססת פרויקטים, לבתי הספר. בסיבוב הזה הוא עובד בשיתוף מלא עם הממסד החינוכי . השיטה של לירז שייכת למשפחה חינוכית גדולה שעולה ושוקעת במחזוריות קבועה, ובכל פעם בשם אחר. פעם קראו לה שיטת הגילוי, אחר כך שיטת החקר, אחר כך קהילת חקירה, קהילת למידה וקהילת חשיבה. היום קוראים לה "למידה מבוססת פרויקט" (Project Based Learning); והיא חוזרת. אחרי שני עשורים של חינוך שמרני, חינוך שהתרכז בהערכה ומדידה – בבחינות, ( חיה סדן ) .

המורה והמחנכת אורנית פרידמן מתארת את הסביבה הלימודית המקוונת מבוססת Google Site אותה תכננה לצורך למידה עצמית בבית ולא בכיתה. כותבת אורנית בבלוג שלה : "לקחתי החלטה אמיצה מאוד והטלתי את האחריות ללמידה של נושא "חוק וחברה" על תלמידיי, כשהם למעשה נדרשים להיכנס אל הקישור של אתר היחידה וללמוד את הנושא באופן עצמאי תוך ליווי שלי ובדיקת המטלות הנדרשות ביחידה. אני מדגישה שנושא זה כלל לא נלמד בכיתה, ובמקרים בהם עלו שאלות או בעיות הן הועלו בסביבת הקבוצה של הכיתה ב- Facebook שם יכלו יתר התלמידים ללמוד אף הם משאלות חבריהם ( אורנית פרידמן).

ג'יי הורוויץ העלה לדיון בבלוג המרתק שלו סוגיה מעניינת הנוגעת לשימוש הטכנולוגי של קליקרים בהרצאות בכיתות ובהרצאות . הוא מתייחס למאמרון של לארי קובן אשר כתב על תחושת הדז'ה וו שהתעוררה אצלו כאשר הוא צפה לאחרונה בשיעור מתמטיקה שבו המורה נעזרה בקליקרים. קובן הסביר שהמורה חילקה קליקרים לתלמידים וביקשה מהם להשיב על שאלת רב-ברירה שהופיעה על הלוח הלבן האינטראקטיבי בקדמת הכיתה. כותבת ג'יי הורוויץ בסיכום המאמרון שלו: "כדי שמספר רב של מורים ימצאו דרכים לשלב את השימוש בקליקרים לתוך פדגוגיה מוצלחת, אנחנו זקוקים להרבה מאד מורים שמשתמשים בהם בצורה סתמית. ואולי נצטרך גם להפרד מהציפייה שכלים טכנולוגיים – קליקרים, טבלטים, או מה שעוד עתיד להופיע, ישנו את החינוך. בסך הכול הם יהוו את הבסיס שעליו חלק מהמורים יצליחו להביא ללמידה משמעותית.

מחקר זה פונה לשני היבטים של למידה המבוססת על צוות (TBL) במטרה לתמוך טוב יותר ולסייע ללמידה של התלמידים ולמעורבות שלהם:(1) תמיכה בתלמידים במהלך ההכנה שלהם לפני השיעור על-ידי מתן נתונים לגבי חומר הקריאה הנדרש, שהוא בדרך כלל קשה.ו-(2) מתן אפשרות לתלמידים לתקשר עם המורה או "מומחה" – אפשרות שנתפסת בעיני התלמידים כחסרה בשיעורים של למידה פעילה (Taylor, L., McGrath-Champ, S., & Clarkeburn, H). .

במאמר זה, עורך הכותב סקירה המקיפה 21 מחקרים על מנת לתת מענה לשאלה- האם הסברים הדרכתיים נלווים לחומרי למידה משפרים את איכות הלמידה מבוססת הדוגמאות? התוצאות המטה- אנליטיות של סקירת המחקרים מובילות לשלוש מסקנות עיקריות: ראשית, היתרונות של הסברים הדרכתיים נלווים בלמידה מבוססת דוגמאות אינם רבים, והינם ברי חשיבות מועטה. שנית, הסברים הדרכתיים הינם בעלי תועלת רבה יותר לצרכי רכישת ידע קונספטואלי מאשר לצבירת ידע פרוצדוראלי. כמו כן, הסברים הדרכתיים נלווים לאו דווקא ברי תועלת רבה יותר מאשר שיטות נוספות התומכות בעיבוד דוגמאות, כגון שיטת הסבר עצמי. המסקנה, מבחינה דידקטית וקוגניטיבית היא שיש לעתים לאפשר ללומד להגיע בעצמו למסקנות נוכח הדוגמאות המובאות בחומרי הלמידה ולא להוסיף בהכרח הסברים הדרכתיים.

דפני קולר היא פרופסור במעבדה לאינטליגנציה מלאכותית באוניברסיטת סטנפורד (Stanford Artificial Intelligence Laboratory) המלמדת את אחת משלוש הכיתות המקוונות של מדעי המחשב בסטנפורד, ומחברת המאמר " Death Knell for the Lecture: Technology as a Passport to Personalized Education". קולר טוענת כי הצגת תוכן בקצרה, בנתחים קטנים, במקום הרצאות מונוליטיות שאורכן שעה, מתאימה יותר למשך הזמן שבו ניתן לקבל את תשומת לבם של הסטודנטים ומספקת את הגמישות להוראה המותאמת אישית לסטודנטים אינדיבידואלים (DAPHNE KOLLER).

הגישה של "חשיבה והסקה בלמידה" (Collaborative Reasoning) היא דיון בקבוצה קטנה המובל על ידי תלמידים עמיתים ומכוון לקדם מעורבות אישית ואינטלקטואלית בכיתות של בית הספר היסודי. בגישת "חשיבה והסקה בלמידה", התלמידים קוראים טקסט המעלה סוגיה בלתי פתורה עם נקודות מבט רבות וסותרות. התלמידים אמורים לנקוט עמדות לגבי השאלה הגדולה, לתמוך בעמדותיהם באמצעות נימוקים והוכחות, להקשיב בזהירות, להעריך ולהגיב זה לטיעוניו של רעהו, ולקרוא תיגר זה על טיעוניו של זה כאשר אינם מסכימים לדברים (Zhang Jie, Stahl Katherine A. Dougherty).

פרופ' חנן יניב פיתח מודל של למידה בסביבה הרפתקנית (לב"ה). המודל כולל שלושה מרכיבים: אירוע, דילמה ורצף סיפורי – הרפתקה. הנחת היסוד של המודל היא כי כל תוכן יכול להפוך להרפתקה. האתגר ביצירת למידה בסביבה הרפתקנית הוא ליצור מוטיבציה פנימית, עניין, מיקוד בעשייה ומחוברות (engagement). מודל לב"ה יוצר מחוברות ללמידה, וההרפתקה מפעילה אצל הלומד מנגנוני למידה משמעותית.

כבר כתבנו בפורטל מס"ע על השימוש בשלטים אינטראקטיביים (שלטים תומכי למידה או קליקרים) בהרצאות במכללות ובאוניברסיטאות האמריקאיות. עתה נראה כי היישום של תופעת השלטים האינטראקטיביים באולמות ההרצאה של האוניברסיטאות בארה"ב הולך ומתרחב. קרוב לחצי מיליון סטודנטים כבר עושים שימוש פעיל בשלטים אינטראקטיביים בחדרי הרצאות ובקורסים באוניברסיטאות ובמכללות. עיתון הניו יורק טיימס עצמו מדווח על השימוש בשלטים אינטראקטיביים (קליקרים) בקורס שמעביר פרופסור בוב וייט באוניברסיטת Northwestern-University בארה"ב. מדובר על קורס לתואר ראשון בנושא "התנהגות ארגונית". לכל אחד מהסטודנטים הלומדים בקורס יש קליקר משלו אשר באמצעות הוא נדרש להגיב לשאלות שונות של המרצה בקורס. המאמר מדגיש כי השינוי שיצרו השלטים האינטראקטיביים הוא בראש ובראשונה תרבותי ( ולא בהכרח טכנולוגי). הסטודנט הטיפוסי שעד כה במשך מאות שנים היה במצב של "חצי נמנום", נדרש עתה להיות הרבה יותר ערני ופעיל שכן הוא חייב להגיב על השאלות המוצגות ע"י המרצה באמצעות הסקר הממוחשב. ממצאי התשובות מוצגים על גבי לוח התצוגה המרכזי באולם ההרצאות. לא ייפלא, אפוא, כי המרצים מתלהבים מהיישום האינטראקטיבי החדש, אך הסטודנטים הרבה פחות.

המאמר מתמקד באימוץ של בתי הספר בארה"ב את הלמידה המכוונת עצמית (student-directed learning, בראשי תיבות: SDL) כמתכונת של תכנית הלימודים, שבעזרתה התלמידים מנהלים את הלמידה שלהם בעצמם, כמגבירה את מיומנויות החשיבה החיוניות. מורים המתמידים בשימוש ב-SDL בבתי הספר משתמשים בטקטיקה של "שאל שלושה לפני שאתה שואל אותי" כדי להזכיר לתלמידים להתייעץ קודם כל עם בני כיתתם, ולחפש באנציקלופדיה ובאינטרנט לפני שהם פונים ושואלים את המורה ( Harvard Education L).