מערכת החינוך הישראלית צומחת בעת ובעונה אחת עם החברה הישראלית ועם תרבותה. היא נוצרה על ידי החברה העברית בראשית התהוותה והייתה כלי ליצירתה, מאז היא ממשיכה לקחת חלק בעיצוב החברה הישראלית במכוון או באקראי. השתיים משקפות זו את פניה של זו, את מאבקיה ואת בעיותיה של זו וחוזר חלילה. היכרות עם מערכת החינוך פרושה היכרות עם החברה הישראלית, עם הלכי הרוח המקובלים בה, עם השלבים השונים המאפיינים את התפתחותה ועם ציפיותיה לעתיד. בספר זה לוקחת אותנו המחברת למסע היכרות עם מערכת החינוך הישראלית, עם מאפייניה, עם קשייה ועם הצלחותיה מנקודת המוצא שהיכרות וידע הם תנאי להבנה, לשותפות, לביקורת ולשיפור. מטרת הספר היא לתת מבט כולל על סיפורה של מערכת החינוך הישראלית תוך הפניית תשומת לב לזרמים ולמגמות שבה, למגזרים שבהם היא פועלת ולמאפייניה השונים. הספר אינו מתיימר להעמיק בכל אחד מהנושאים הקשורים למערכת החינוך אלא לתת רקע כללי על ציר הזמן, לאפשר את המשך המסע ולעודד חקירה בנתיבים שהקורא יבחר לעצמו.

התפיסה הפרגמטית היתה המועדפת (קונצנזואלית) בחינוך העברי בישראל לפני קום המדינה. היא התחזקה על-ידי העליות הסוציאליסטיות (השנייה והשלישית), אשר ראו בחינוך לעבודה חלק מההכנה להגשמה ציונית. במחצית השנייה של שנות ה-50 חלה התפתחות בארגון ובעיצוב החינוך המקצועי. שר החינוך זלמן ארן (1955-1960: 1963-1969), שייחס חשיבות רבה לחינוך המקצועי, ראה בו אתגר ודרך להרחיב את מעגלי האזרחים הפרודוקטיביים, כלי לשפר את החינוך ליצרנות, אמצעי השגת מטרות חברתיות וחינוכיות ובעיקר, פתרון אפשרי וראוי למניעת נשירה של תלמידים ממערכת החינוך. ההתמקדות של משרד החינוך בחינוך המקצועי נבעה גם מהשינויים שהתחוללו בישראל: גידול דמוגרפי דרמטי, בעקבות העלייה הגדולה ממדינות האסלאם; חוק חינוך ממלכתי שהציע חינוך אחיד לכל אזרחי המדינה; התקדמות טכנולוגית מואצת. במהלך 1976-1978 שונה מבנה החינוך הטכנולוגי ויעדיו הוגדרו מחדש. הנתיב הטכנולוגי המשיך להיות בעל דימוי של "מסלול אין ברירה", למרות העובדות, ואף על פי שמשנת 1980 אחוז מקבלי תעודת בגרות בקרב תלמידי החינוך הטכנולוגי גדל ב-12% לעומת גידול של 10% בחינוך העיוני. ההזדמנות של החינוך הטכנולוגי לעלות על דרך המלך, הוחמצה בשנים האחרונות ( נירית רייכל ) .