מורים המקיימים בכיתותיהם דיונים בנושאים שנויים במחלוקת משקפים קושי לקיים דיון כזה במציאות של הקצנה ושל שיח המעלה על נס את הלאומיות במקום להתמקד בחינוך לשונות ולפלורליזם. המורים מתלוננים על חוסר ידע של התלמידים בנושאים הנדונים בכיתה, אי-הבחנה בין דעה לעמדה, היעדר היכרות עם קבוצות אחרות בחברה הישראלית וקושי של התלמידים להבין מצבים חברתיים מורכבים. רוב המלוקות המעוררות את רגשות התלמידים עוסקות בשסע היהודי-ערבי ובסוגיה של הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית.

מיתוס השקר האציל של אפלטון יכול לשמש כלי לניתוח הפרקטיקות האידיאולוגיות המטעות לעתים קרובות של חינוך אזרחי, העלולות לקדם תפיסות אנטי-דמוקרטיות של הזהות הלאומית. מאמר זה עוסק בשלושה רגעי מפתח היסטוריים בייצור של הזהות הלאומית בארה"ב ובוחן כיצד ניתן לפרש מחדש כל אחד מהרגעים הללו באמצעות שימוש תיאורטי מושכל במוטיב השקר האציל

סדרת הטלוויזיה "שעת אפס" העלתה מחדש את פרשיית פיטורי המורה אדם ורטה בעקבות תלונתה של תלמידתו ספיר סבח על מה שהיא ראתה כהבעה לא ראויה של עמדותיו הפוליטיות בכיתה. מאמר זה מציג ארבע גישות להתמודדות  עם הבעיה: 1. הכחשה 2. העדפה 3. הימנעות 4. איזון.

מקצוע האזרחות נהפך לכר פורה לוויכוחים קשים על רקע אידיאולוגי. בשנת 2009 פרסם המכון לאסטרטגיה ציונית נייר עמדה אשר טען להטיה אידיאולוגית עמוקה הקיימת במקצוע האזרחות בארץ. נייר העמדה חולל סערה והביא לניסיונות ממושכים מצד שר החינוך דאז, גדעון סער, לטפל בסוגיה; אלא שניסיונות אלה נתקלו במאבק נגדי של אנשי תקשורת וגופי חינוך מהשמאל. הטלטלה שעברה המערכת כוללת אירועים כגון פיטוריהם של שני מפקחים מרכזיים (מפמ"רים) של המקצוע; פסילת ספר לימוד; שלוש עתירות שנידונו בבג"ץ ; דיונים בכנסת; התארגנויות מורים ואנשי אקדמיה בעד ונגד שינויים בהוראת המקצוע.

להיאבק למען האמת, נגד האדישות ונגד הקיטוב שמאפיין את הפוליטיקה האמריקאית – אלה כמה מהתפקידים החשובים של מורים לאזרחות בארצות הברית, משום שביכולתם להפוך את התלמידים לסוכני השינוי של המצב. לימודי אזרחות היו בעבר הבסיס של החינוך האמריקאי, כיום אין הם אפילו דרישת חובה בחלק מהמקומות. ואולם, מציאות זו מתחילה להשתנות: יותר ויותר מדינות ומחוזות מכירים מחדש בצורך החיוני להכשיר את התלמידים למציאות המורכבת של חיים בדמוקרטיה.

בספר זה מנתחת חוקרת הספרות והתרבות נורית גרץ את המיתוסים, הנרטיבים ודגמי העלילה החוזרים בשורה ארוכה של טקסטים מסוגים שונים: יצירות ספרות, מודעות בחירות, מאמרים עיתונאיים, סרטים, נאומים של מנהיגים פוליטיים ועוד. המטרה היא להציג את תפקידם הגלוי והסמוי של טקסטים אלה בעיצוב התודעה הישראלית, ערכיה, תפישת העולם והאידיאולוגיה שלה תוך מתן דגש על המקומות שבהם מיתוסים אלה חורגים מהמציאות העובדתית. ככזה, מחקרה של גרץ מתאים לשימוש בשיעורי ספרות, קולנוע, אזרחות, תקשורת וחברה.

כיצד בוחנים ומעריכים ספרי לימוד באזרחות? לפי הכתוב בפרק זה, יש לבדוק עד כמה מצליחים הספרים להקנות ערכים דמוקרטיים לתלמידים. זאת ניתן לעשות בין השאר באמצעות הצגת השאלות הבאות:

חינוך אזרחי הוא הדרך שבה מנסה המדינה לכוון את תלמידיה כיצד לפעול כאזרחים (אבנון, 2013). מערכת חינוכית במדינה דמוקרטית כישראל מתמודדת עם מטרות סותרות של חינוך אזרחי כמו הרצון לפתח פטריוטיות לצד השאיפה לפתח חשיבה עצמאית וביקורתית, רגישות לזכויות אדם וכן מעורבות חברתית ואקטיביזם (Veugalers, 2007, 2017; Westheimer & Kahne, 2004).מאמר זה נשען על ההבחנה שפיתח צבי לם בין חינוך פוליטי לחינוך אידיאולוגי. לטענת מחברו, לשעבר המפקח על לימודי האזרחות במשרד החינוך, קיים מתח בין חינוך למעורבות פוליטית ובין החשש מחדירת העולם הפוליטי לבית הספר. בעוד ההוראה של פוליטיקה בבית הספר אמורה להיות א-מפלגתית, הרי מטרתה היא להכין את התלמידים לפעול במציאות שהיא מפלגתית באופן מובהק. זוהי דילמה המונחת לפתחם של מחנכים (Hess & McAvoy, 2015).

אחד ממקצועות הלימוד ביפן נקרא "חינוך להתפתחות" (באנגלית: development education) והוא מקביל פחות או יותר ללימודים גלובליים או ללימודי אזרחות גלובלית בהקשרים הבריטיים והאירופיים. ואולם בשונה מאשר באירופה, רוב המורים ביפן מסתייגים מהעיסוק בחינוך המבוסס על מתודולוגיות ועקרונות ביקורתיים, השתתפותיים, פתוחי-קצוות ומרוכזים בתלמיד. מטרתו של מחקר זה היא לחשוף את טבעו הפוליטי של החינוך ביפן, תוך הערכה של מדיניות המפלגה השלטת המנחה את הרפורמה הנוכחית במערכת החינוך היפנית. המאמר מתמקד בסוג החינוך לאזרחות שקידמה ממשלת יפן בשנים האחרונות, ובוחן את ההשתמעויות הפוליטיות שנלוות לחינוך זה.