הוראה טובה, לפי לם , היא "משחק" עם שלושת דפוסי ההוראה – דפוס ההקניה, דפוס העיצוב ודפוס הפיתוח – בהתאם לנסיבות. "ההכרעה בין דפוסי ההוראה האפשריים אינה עניינה של התיאוריה, אלא של מי שנזקק לה" (1973, 63). כלומר, אין ולא יכולה להיות הכרעה תיאורטית אפריורית לטובת אחת ההוראות ; ההכרעה יכולה וצריכה להיעשות רק בהקשר ממשי, וההקשר הממשי הוא מצבו של התלמיד בזמן נתון: "עיקרה של ההוראה הוא תהליך מתמיד של הכרעות מן הסוג הזה, של בחירה במטרות חדשות, של בחירת מטרות התואמות צרכים מיידיים של התלמיד, ושל הכרעה בדבר אמצעים על פי זיקתם למטרות השונות […] התלמיד הוא גורם שמצבו בכל רגע ורגע מן הדין שישפיע הן על מטרות ההוראה והן על אמצעיה ( יורם הרפז).

המאמר נפתח בתהייה לגבי מהות החינוך, ובשאלה אם כלל יש לחינוך מהות ואם כן מה טיבה? השיח שהכתיב הפוסט-מודרניזם בעשורים האחרונים הפך את המושג "מהות" לבלתי תקין פילוסופית ופוליטית. הרעיון האפלטוני שלפיו ביסוד כל התופעות החולפות הנגישות לחושים מסתתרת איזו מהות אידאית קבועה הנגישה לשכל, הפך למפוקפק ודחוי. התודעה הפוסט-מודרניסטית של ימינו נותנת קדימות לתופעות על פני המהות, לריבוי על פני האחדות, לפני השטח על פני העומק, לזמני על פני הנצחי, להווה על פני העבר והעתיד, לפוליתאיזם על פני מונותאיזם. אין מהות אל-זמנית ואל-מקומית שמסתתרת מאחורי התופעות, מכוונת אותן ומאצילה עליהן משמעות כוללת ( הרפז, יורם).

לקורצ'אק הייתה אישיות מורכבת שאי אפשר להעמידה על יסוד אחד. את השקפת עולמו החינוכית ביסס על התבוננויות ותובנות. שיחה עם מרק סילברמן, שספרו "הילד הוא אדם: הגותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק" רואה אור בימים אלה (יורם הרפז, 2012).

בספרו החדש, היוצא כעת בעברית, מציע דיויד פרקינס שבעה עקרונות להוראה. ספר קודם שלו הציע עקרונות להוראת אמנות. בשיחה עמו הוא מסביר מדוע קשה לשנות את ההוראה, אבל בהחלט אפשרי, ואיך אמנות רלוונטית לחייהם של בני האדם בימינו (יורם הרפז, 2012).

ישראל שפלר (88), פרופ' אמריטוס לפילוסופיה של המדע והחינוך באוניברסיטת הרווארד, הוא אולי אחרון הפילוסופים הגדולים של החינוך, שריד לימים שבהם הפילוסופיה האנליטית הובילה את השיח החינוכי. שפלר כתב ספרים רבים בתחום הפילוסופיה של המדע והחינוך. לעברית תורגם ספרו "תנאי הידיעה: מבוא לתורת ההכרה והפילוסופיה של החינוך", ועתה "שאלה של חינוך". "שאלה של חינוך" הוא אסופת מאמרים, שמקצתם עוסקים בהיבטים שונים של החינוך ובעניינים נוספים, ומקצתם ברשמים אישיים של המחבר על אנשים ואירועים שהשפיעו על התפתחותו ( יורם הרפז).

ניסיונות להבין את היחסים בין הוראה ללמידה נעשו בעבר. הזרם האנליטי בפילוסופיה של החינוך הצטיין בכך במיוחד. הוא ניסה ללמוד על יחסים אלה מתוך ניתוח לוגי של המושגים "למידה" ו"הוראה". המאמר שלהלן ממשיך את האנליזה, אך לא את האנליטיות; כלומר, הוא מנתח את היחסים בין הוראה ללמידה (אנליזה), אך לא על בסיס הנחת היסוד של הפילוסופיה האנליטית שלפיה ניתוח המושגים "הוראה" ו"למידה" יביא להבנה של היחסים ביניהן (אנליטיות). המאמר שלהלן חושף ומנסח שני טיעונים מנוגדים בנוגע ליחס שבין הוראה ללמידה. על פי הטיעון הראשון, יש לגזור את ההוראה מן הלמידה, או ליתר דיוק – לבסס את מטרות ההוראה על תאוריות קוגניטיביות שיש להן השלכה ישירה על הלמידה; על פי הטיעון השני, יש לגזור את הלמידה מן ההוראה, או ליתר דיוק – לבסס את מחקר הלמידה על הנחיות הנובעות ממטרות ההוראה. הטיעון השלישי, המסכם, גורס שבין ההוראה ללמידה יש יחסים מעגליים שיש בהם "מידה של הונאה עצמית" ותועלת הדדית. המאמר חותם בהשתמעות של "האנליזה" לעמדות ביחס לתכניות לימודים ( יורם הרפז).

הספר "למה בית ספר? לגלות מחדש את מהות בית הספר" מעניין בעיקר בגלל השאלה " למה בית ספר" וקצת פחות בגלל התשובה – גילוי מהותו של בית הספר. קלקסטון, מנהל The center for real world learning באוניברסיטת ווינצ'סטר שבאנגליה ומחברם של עשרים ספרים על למידה ויצירתיות , שואל את שאלת היסוד : מהי מטרת בית הספר , מה הוא יכול וצריך לעשות . "מטרת החינוך היא להכין צעירים צעירים לקראת עתידם, לסייע להם לפתח את היכולות שיזדקקו להם לשם שגשוג". אבל בית הספר אינו מסייע לצעירים לשגשג , והחברה מקבלת זאת כהשלמה אילמת ו"זה מזעזע, וזה מסוכן" מה יכול וצריך בית הספר לספק לצעירים" "שוליאות אפיסטמית "( Eptisemic apprenticeship)- סביבה שמטפחת את הכישורים ואת נטיות החשיבה החיוניים ביותר לשגשוג במאה העשרים ואחת: " סקרנות, אומץ, חקרנות, התנסות, דמיון , חשיבה, חברתיות ורפלקטיביות." קלקסטון מתאר את מצבם הנפשי המעורער של תלמידים באנגליה (אצלנו הם בסדר? ) וכיצד בתי הספר תורמים לו. הוא מתאר את ההישגים העלובים של התלמידים במקצועות הלימוד השונים ( אצלנו הם בסדר ? ) ואת השיממון עד תיעוב שבית הספר משרה עליהם. הוא מסביר מדוע הרפורמות למיניהן נכשלו וטוען שהרפורמה שאנו זקוקים לה באמת היא זו שתשנה את המבנה דמוי המנזר ובית החרושת של בית הספר ותשים במרכז את תהליך הלמידה ולא את תכניה. ספר מרענן ( המלצת יורם הרפז).

על רקע האכזבה משני המודלים של החינוך הופיעו בעשורים האחרונים מסגרות של חשיבה ופעולה חינוכיות חדשות. נכנה אותן "המודל השלישי". בשמותיהם של המסגרות הללו מופיעה לרוב המילה "קהילה": "קהילת לומדים" ( Community-of-Learners). קהילות לומדים/חוקרים/בוני ידע/מבצעים/חושבים מסוג זה הוקמו בעשורים האחרונים בכל מיני מקומות בעולם. מטרתן להיחלץ מהבחירה בין המודל הראשון למודל השני ולכונן מודל שלישי שאינו מהווה סינתזה של שני המודלים הוותיקים, אלא משהו חדש. ד"ר יורם הרפז גיבש במאמר הנוכחי הצעה ל"בית ספר חושב" ול"קהילת חשיבה" – סביבת עבודה שבה מורים ותלמידים מתמודדים עם שאלות, ממציאים פרשנויות, מעמיקים הבנות, לומדים קשה ונהנים.

מותו של פרופ' תיאודור סייזר לא יהרוג את הרעיון המהפכני שלו לעיצוב מחדש של בית הספר. פרידה מאחד מחשובי המנהיגים החינוכיים של דורנו. פרופ' תיאודור סייזר, אחד המנהיגים החינוכיים החשובים ביותר בדורנו, אולי החשוב שבהם, הלך לעולמו ב־21 באוקטובר 2009, בגיל 77. סייזר נוצח על ידי מחלת הסרטן, וגם, אולי, על ידי בית הספר. הרפורמה שניסה להנהיג – עיצוב מחדש (redesigning) של בתי הספר התיכוניים בארצות הברית – כשלה. סייזר נאסף אל רשימה ארוכה ומכובדת של רפורמטורים מובסים ( יורם הרפז) .

המאמר של ד"ר יורם הרפז מזמין את הקוראים לבחון מודל חדש ההולך ומתהווה במחשבה ובעשייה החינוכית. הכותב מכנה אותו "המודל השלישי" ובכך הוא מתייחס לשני המודלים שקדמו לו- זה המכונה "חינוך ישן" שבו "תכנית הלימודים במרכז" , וזהו המכונה "חינוך חדש" שבו "הילד במרכז" . המאמר מציע הצגה שיטתית של מודל זה , הדגמה וניתוח שלו ועיון ביקורתי בו . העיקרון המכונן את המודל השלישי הוא עיקרון דיאלקטי ה"מסתנז" את שני המודלים הוותיקים לאחדות חדשה שבה הם מקבלים משמעות שונה מזו שהייתה להם בצורתם המקורית. עדיין על המודל השלישי לבסס ולממש זהותו : עליו להעמיק את התיאוריה שלו , לבסס את המחקר שלו וליצור סביבה חינוכית שבה צומחות קהילות לומדים/חוקרים/חושבים. ספרו של ד"ר יורם הרפז "המודל השלישי: הוראה ולמידה בקהילת חשיבה" ראה אור לאחרונה בהוצאת ספרית פועלים.