האם וכיצד מצליחים בתי ספר ממלכתיים יהודים וערבים בישראל ללמד ספרות המעניקה לתלמידות ולתלמידים תחושה של שייכות אשר ביכולתה להטביע את חותמה על אישיותם ולסייע בגיבוש זהותם? שאלה זו נבחנה במחקר חדש תחת הכותרת מימוש הזכות לחינוך מותאם באמצעות תכניות הלימודים בספרות לחטיבה העליונה בחינוך הממלכתי היהודי והערבי . את המחקר ערכו פרופ' שולמית אלמוג מהפקולטה למשפטים וראש המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה, ד"ר נוהאד עלי מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית גליל מערבי והדוקטורנטית לטם פרי-חזן מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. השלושה בחנו שאלה זו דרך הפריזמה של יסוד המותאמות בזכות לחינוך. לדבריהם, מותאמות (adaptability) היא אחד מיסודותיה של הזכות לחינוך במשפט הבינלאומי. משמעותו של יסוד זה היא הזכות לקבל חינוך מותאם לצרכיהם של התלמידות והתלמידים, לאור הרקע החברתי והתרבותי בו הם חיים.

סקירת ביקורת של ד"ר אריה קיזל אודות ספרו של פרופסור ישעיהו תדמור, חינוך כחוויה קיומית (2007). הספר הוא מסע חיפוש אחר תשובה לשאלה המרכזית – מהו החינוך הראוי במציאות הנוכחית בכלל ובמצב הישראלי בפרט. הספר הוא דין וחשבון נוקב עם התפיסה המציבה את הילד במרכז ומתנגד גם לספיחיה, לשיטותיה ולאידיאולוגיה העומדת בבסיסה. הוא מציב אלטרנטיבה ביקורתית וראויה המחזירה את ההומאניזם למרכז העיסוק החינוכי ובמיוחד את המורה העוסק בעצמו כמחנך וכאדם, בדיאלוג עם התלמיד ובקיום של שניהם כקודם למהותם. פרופסור תדמור מבסס את הספר על ספרות מחקרית והגותית עשירה ביותר. מקום מרכזי מוקדש לוויליאם ג'יימס, למרטין בובר, לעמנואל לוינס, לפאולו פריירה, ליוסף שכטר, לויקטור פרנקל, לפרידריך ניטשה ולסרן קירקגור.

תוכנית הלימודים "עדות של ניצול" מבוססת על אלמנטים מתוך הרציונל של הוראת השואה כפי שמעובדת על ידי מוסד "יד ושם" לילדים צעירים (אף בגיל הגן) ועל ידי "יד לילד" שבבית לוחמי הגטאות (שתחום התמחותו היא הוראת השואה לגיל הצעיר). היתרונות של חיבור התלמידים עם קרבנות השואה כפרטים: אנשים בעלי שמות, ערכים והשקפות. זהו מפגש רב עוצמה בעיצוב תודעתו של הלומד (אריה קיזל)

אחת מטענותיו המרכזיות של תומס גרין בפרק השלישי של ספרו “The Activities of Teachings” היא כי אחת ממטרות ההוראה היא לעצב, לארגן או לשקם את מערכת האמונות של התלמיד. במאמר זה מבקש המחבר אריה קיזל, לחלוק על מסקנה מרכזית זו של גרין ולהתווכח עימה. לדעתו של קיזל מסקנתו זו אינה מתיישבת עם המציאות הנהוגה במערכת החינוך. במקום זאת, הוא מבקש להציע כי מטרתה של ההוראה צריכה להיות שחרור התלמיד ממערכת אמונות שניטעו בו על ידי כוחות חברתיים, כוחות סביבתיים, כוחות משפחתיים, כוחות קהילתיים ולעיתים גם כוחות פנים בית ספריים. תוצאת כוחות אלה היא כבילת התלמיד לתוך מערכת, אשר זכתה לכינוי מערכת מנרמלת.

יותר מחמישים שנה לאחר הקמתה עדיין משמשים ספרי הלימוד בהיסטוריה במדינת-ישראל כלי עיקרי בהוראת החומר בפרקי ההיסטוריה השונים וסוגיות בתולדותיה לתלמידי בתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים והחטיבות העליונות. שלוש גישות מרכזיות התפתחו בחקר ספרי לימוד. המסורתית המכונה הרמנויטית-תיאורית המתמקדת בחקר התוכן הכתוב, בנוגע לטעויות ודעות קדומות. השנייה, גישה כמותית של בדיקת תוכן אשר מבוססת על מחקר אמפירי של מספר שורות או פרקים או מושגים המוקדשים לנושא מסוים והגישה השלישית, היא הגישה האיכותית, המציעה סינתזה בין שתי הגישות ומשמרת את האספקטים החזקים שלהן ומפצה על חולשות שתי הגישות האחרות. מאמר זה מתבסס על עבודת מחקר מקיפה שאימצה את הגישה השלישית תוך דגש על ניתוח השיח בטקסט (Discourse Analysis) ועסקה בהבניית הזיכרון הקולקטיבי של תלמידי ישראל דרך כל ספרי הלימוד בהיסטוריה כללית לחטיבות הביניים ולבתי הספר התיכוניים מהקמת המדינה ועד היום. (אריה קיזל)