מדיניות פדגוגיה ותיאוריה

רשימה קצרה זו סוקרת ספרות חדשה בתחום הפנאי של ילדים ובני הנוער וכוללת קריאה לפיתוח התחום של חינוך לפנאי. היא מציגה ממצאים עיקריים המפנים לפעילויות הפנאי העיקריות של בני נוער וילדים בישראל וסוקרת ספר חדש בנושא זה.

במאמר זה מופיע מיפוי של מגמות מרכזיות בתיאוריה ובפילוסופיה ישראליות של חינוך, בעקבות ראיונות עם תיאורטיקנים ישראלים של חינוך באקדמיה. החוקרות זיהו מגמות בולטות של מחשבה עכשווית במציאות רב-תרבותית, טכנולוגית ופוסט מודרנית ובהן: חינוך לאהבת האחר ולערכים הומניסטיים; מעורבות הורית בחינוך; העצמה של נשים וילדים; פיתוח של אוטונומיה אישית; חיזוק ליברליזם ואוטונומיה בבתי הספר; יצירת תחושה טובה יותר של זהות אישית וקהילתית; סביבות למידה מתקדמות; שילוב טכנולוגיות בחינוך ויצירת אינטראקציות רב תרבותיות.

פרופ' לי שולמן, מחוקרי החינוך המובילים בעולם, הגיע לביקור בישראל והעניק ראיון לדה מרקר שבו הביע את עמדתו בכמה מהסוגיות המרכזיות של החינוך במאה ה-21: שכר המורים, תפקיד בית הספר בעידן האינטרנט, גודל הכיתה הרצוי, מבחנים והדרכים לשפר את איכות ההוראה.

פרופ' יולי תמיר, לשעבר שרת החינוך, טוענת כי הביקורת על מערכת החינוך מופרזת ומזיקה וכי יש בה כדי לפגוע באמון הציבור ומקבלי ההחלטות במערכת וכן לשכנע הורים מבוססים למצוא לה חלופות. כתוצאה מכך, טוענת תמיר, הביקורת משמשת אמצעי לשימור פערים כלכליים ומעמדיים

כותרתו של מאמר זה מבטיחה להתמודד עם השאלה איך מתמודדים עם ההלקאה העצמית של מערכת החינוך. המאמר עצמו מקיים אף יותר ממה שהכותרת מבטיחה, משום שהוא מספק מרשם להתמודדות גם עם הלקאה חיצונית: כלומר ביקורת בלתי מוצדקת שמערכת החינוך סופגת מהורים, תלמידים, מומחים לחינוך, אנשי תקשורת ופוליטיקאים. לדעת המחברת, מורה מתחילה החותמת בשם העט "מורה נבוכה", יש לפתח חוסן, שלווה וביטחון עצמי, לחפש את הפתרונות בעיקר בתוך המערכת פנימה ולאו דווקא מבחוץ (אם כי שיתופי פעולה מדודים עם גורמים חיצוניים רצויים בהחלט) – ובעיקר יש לנסות להעלות את כבודם העצמי של העוסקים במקצוע ההוראה, ולצורך זה ניתן לנקוט צעדים פשוטים כמו התקנת פינות קפה ראויות בחדרי המורים. "זה לא עניין של כבוד", מסבירה הכותבת, "זה עניין של מכובדות".

בספטמבר 2018 התקיים בבולצאנו באיטליה כנס האיגוד האירופי למחקר בחינוך ECER – European Conference on Educational Research. לפניכם סיכום של הדברים העיקריים שנאמרו בו.

מוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ" ערך פרויקט מיוחד לרגל פתיחת שנת הלימודים. במסגרת הפרויקט, ראיינה הכתבת שני ליטמן שורה של מומחים ופרופסורים לחינוך, שביקרו בחריפות את מערכת החינוך בישראל. לטענתם, המערכת מגבילה וחוסמת את הילדים, מזיקה להם ופוגמת באושרם – ובוודאי שאינה משיגה את יעדיה.

סוגיית החינוך המקצועי בישראל היא סוגיה טעונה במיוחד. מעבר לשאלות היסטוריות הקשורות לתדמיתו הנמוכה של החינוך המקצועי או החינוך הטכנולוגי עולה גם שאלת האחריות על הכשרת התלמידים. בישראל קיימות שתי מסגרות המיועדות לתלמידים שנשרו או עזבו מרצון את המסלול העיוני. חלק מהמוסדות נמצאים תחת אחריותו של משרד העבודה ואחרים, בהם לומדים רוב בני הנוער, שייכים למשרד החינוך.

גארי סרנוביץ הוא מנהל קרן השקעות פרטית שהתנדב לשבת במועצת המנהלים של בית ספר יסודי בניו אורלינס הפועל בשיטת הזיכיון (צ'רטר). בשיטה זו, בתי ספר פועלים כחברות פרטיות המתחרות על הלקוחות (התלמידים והוריהם), שרשאים להירשם למוסדות חינוכיים על פי בחירתם. ברשימה שהתפרסמה בקיץ 2018 במגזין "ניו יורקר", תיאר סרנוביץ כיצד ומדוע נסגר בית הספר שבו התנדב, והזהיר מפני יישום גורף ובלתי זהיר של עקרונות השוק החופשי על מערכת החינוך.

בין המחקר להשפעתו על קובעי מדיניות והשדה פעורה תהום רבה. לדברי פרופ' אליזבת גרנט מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, תהום זו ניתנת לגישור באמצעות התייחסות ישירה לבעיות בוערות, כתיבה ברורה ונרטיבית, מאמצי שיווק ושמירה על תקשורת פתוחה וקשרי עבודה רצופים עם קובעי המדיניות. גרנט הציגה את דבריה במפגש שהתקיים בקיץ 2018 בארגון היזמה למחקר יישומי בחינוך, האקדמיה הלאומית למדעים ובשיתוף משרד המדען הראשי של משרד החינוך. למפגש זה הוזמנו חוקרים צעירים, דוקטורנטים ופוסט-דוקטורנטים כמו גם אנשי מחקר ותיקים בתחום החינוך, במטרה לייצר שיח על-אודות מדע יישומי בין חוקרים וקובעי מדיניות ולבחון כיצד בונים קשרים בין קהילות אלו.

רשימה זו סוקרת ספר חדש, הדן בנושא של הפרטה במערכת החינוך בישראל ומדגימה תופעה זו במישורי חינוך מגוונים.

בתחילת יולי 2018 נערך באוניברסיטת תל אביב כנס ההיסטוריוגרפיה וההיסטוריה של החינוך בארץ ישראל ובתפוצות – מצב התחום. במושב הראשון, שנקרא "צבא וחינוך", טענה ד"ר תמי הופמן כי יש לבחון מחדש את ההנחה לפיה מערכת החינוך פועלת בהיגיון משלים לזה של המערכת הצבאית. אמנם, בתי הספר והצבא עוסקים בסוגיות בעלות בסיס ערכי משותף, אבל יש גם סתירות במטרותיהם ובאופיים. לפי הרצאתה של הופמן, "יחסי צבא ומערכת החינוך במחקר הישראלי: הגיונות סותרים או משלימים?", בשיח הציבורי בישראל רווחת הנחת מוצא לפיה תפקיד מערכת החינוך הוא להכין את הבוגרים לצבא ולטעת בהם מוטיבציה לשירות. אינדיקציה לכך אפשר למצוא בטבלאות השירות בקרבי המתפרסמות בעיתונות חדשות לבקרים ומשמשות מקור לגאווה למנהלים ולמחנכים בבתי הספר שכבשו את המקומות הראשונים. דוגמאות נוספות שהביאה הופמן לחדירה של יסודות צבאיים למערכת החינוך היו פרויקט "דרך ערך" שבו קצינים מעבירים פעילויות בבתי ספר ותצלום של הכנות לחג העצמאות בגן ילדים, שבמסגרתן בנו הילדים טנקים מקרטון. הצבא, כך הופמן, משמש סוכן חינוכי בחברה האזרחית ובמערכת החינוך – וזאת בנוסף על פעילותו המופנית כלפי פנים במסגרת חיל החינוך.

ברשימה שהופיעה במגזין "השפעה" של משרד החינוך מציג אל"מ ערן אורטל, ראש צוות חשיבה במרכז דדו בצה"ל, את אסטרטגיית "האוקיינוס הכחול", תיאוריה המבחינה בין חדשנות שגרתית, למשל טעם חדש של יוגורט, לבין "חדשנות ערך" – המשנה מהבסיס את האסטרטגיה העסקית של ארגון מסוים ולעתים אף את המבנה של השוק כולו, בדומה לשינוי פרדיגמה במדע לפי תומס קון בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות".

סקירה חדשה זו של מרכז טאוב מראה כיצד חסך בחשיפה לחוויות ולהתנסויות סביבתיות כתוצאה ממצב חברתי-כלכלי נמוך והיווצרותו של מצב עקה (stress) מעכבים את ההתפתחות התקינה של יכולות קוגניטיביות, חברתיות ופיזיות. כתוצאה מכך, מתפתח תהליך של אי שיוויון קוגניטיבי המוביל לפערים בהישגים הלימודיים. טענת המחברים היא כי התערבות מוקדמת ואינטנסיבית בגיל הרך, שעניינה המרכזי צמצום מצבי עקה הנגרמים כתוצאה ממצב כלכלי-חברתי עשויה להיות יעילה ביותר במיוחד כשהמוח של הילדים גמיש ביותר.

באיזו מידה בתי ספר דתיים מכינים תלמידים לאזרחות בחברה דמוקרטית ליברלית ורב-דתית? ומהן השלכות הדבר על מדיניות ציבורית? המאמר מנסה לענות על שאלות אלו באמצעות ניתוח שלושה ממדים המרכיבים את מטרת החינוך האזרחי, לצד אפיון שלושה מרכיבים מקבילים בבתי ספר דתיים. המחקר מראה שקיים הבדל בין בתי ספר דתיים ביחס לממדים אלו, ובהתאם הם נבדלים גם במידת תמיכתם בחינוך אזרחי. לפיכך, על קובעי מדיניות בחינוך להתחשב בהבדל זה בעת קבלת החלטות.

רשימה זו סוקרת את תפיסתו של ג'ון דיואי בנוגע לחינוך המוסרי ולחינוך בכלל דרך דיון בספר שהתפרסם בשפה העברית, המתאר את משנתו של דיואי והקורא לפילוסופיה של סרבנות מחשבתית וחינוך הומניסטי.

במאמר דעות זה שהתפרסם בעיתון "הארץ" טוען הכותב, מרצה בכיר לחינוך במכללה האקדמית קיי, כי דו"ח מבקר המדינה ממאי 2018 הראה כי רפורמת הלמידה המשמעותית לא באמת יצרה שינוי. לדבריו, אסור להסיק מכך כי יש לחזור להוראה שמרנית שבמרכזה שינון צייתני של חומר ופליטתו במבחנים סגורים הבודקים את יכולתו של התלמיד לכוון לתשובה נכונה אחת: תשובתו של המורה. במקום זאת, חיוני לשמר את המעורבות האישית של כל התלמידים בלמידה (ולא רק המצטיינים או הצייתנים שבהם), את העניין והסקרנות שלהם בנלמד, את תחושת האוטונומיה לבטא את כישוריהם ויכולותיהם ואת תחושת המסוגלות והחשיבה היצירתית והביקורתית. מטרתה הראויה מערכת החינוך אינה להעביר חומר לתלמידים פסיביים ולהכינם להצטיינות במבחני המיצ"ב או הבגרות.

מאמר זה עוסק באופן שבו המדינה מתמודדת עם משילות נעדרת או חסרה על רקע התנגדות לשלטונה תוך שהוא מתמקד בשליטתה של המדינה במערכת החינוך במזרח ירושלים. המאמר פותח בדיון במעמדה המשפטי של ירושלים במשפט הישראלי ובמשפט הבין-לאומי והוא מתאר את חסר הלגיטימיות השלטונית של ישראל בקרב תושבי מזרח ירושלים. בתחום החינוך, חסר הלגיטימיות מתבטא בהתנגדות לאמץ את תוכנית הלימודים הישראלית ולהפעיל בתי ספר פרטיים. במאמר מתוארים שני סוגי תגובות להתנגדות זו: השלמה ובצדה התנערות מאחריות; תמרוץ כלכלי לנוכח מצבי מצוקה שונים של האוכלוסייה ששורשיה אינם קשורים למערכת החינוך באופן ישיר.

בחודש מאי 2018 נערכו בתל אביב כנס ותערוכת המידע טלדן. לפניכם הנקודות המרכזיות שנאמרו בדברי הפתיחה של ד"ר אייל דורון: חוקר, מרצה ומפתח חשיבה יצירתית ומוכנות למאה ה-21, ראש החטיבה לפסיכולוגיה ומדעי הרוח בבית הספר החדש לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי.

ההפרדה הדיכוטומית בין בתי ספר מקצועיים לעיוניים מאבדת מתוקפה, ועל אחת כמה וכמה שאין הסבר טוב לחלוקה הקיימת בין משרד החינוך למשרד התמת מבחינת הבעלות על בתי הספר המקצועיים… בבתי הספר המקצועיים יש מגמות לימוד רבות, שערכן לעתיד רב חשיבות. עם זאת, אין סיבה ראויה לכך שמגמות אלה תחומות לקבוצה מוגדרת של תלמידים; הן טובות לכולם. שני עניינים מגבילים את היכולת של מערכת החינוך הפורמלי להציע זאת לכלל — החלוקה לשני משרדי ממשלה ובחינות הבגרות".