מדיניות פדגוגיה ותיאוריה

המחקר על אודות ספרי הלימוד בישראל במסגרת הצוותים הישראליים של רשת חקר ספרי לימוד ישראל-גרמניה מתבצע במכון מופ"ת. המכון מייצג את שיתוף הפעולה בין משרד החינוך הישראלי לבין האקדמיה. הרכב הצוותים הישראליים שנבחרו לחקור את ספרי הלימוד בישראל שיקף אותו שילוב – מטה, אקדמיה ושדה. כל אחד מהצוותים, האחראיים לתחומי הדעת גיאוגרפיה, היסטוריה ואזרחות, מורכב ממפקח-מרכז (המפקח הראשי של תחום הדעת במשרד החינוך), מחוקר מתחום האקדמיה ומחוקר נוסף, שהוא בדרך כלל מורה בכיר ששימש גם בתפקידי הדרכה והנחיה או שותפות בכתיבה ובהטמעה של תכניות לימודים ( אריה קיזל).

תכניות ומטרות למידה באוניברסיטאות בעולם הולכות ומתפתחות וכוללות ידע, כישורים ועמדות רבים יותר הקשורים לאופי הבין-לאומי של מגוון רחב של מקצועות ועיסוקים, ולתהליכי גלובליזציה בולטים. כיום מצופה מבוגרי חינוך גבוה לדעת יותר על העולם שמחוץ לסביבתם, כולל ארצות מוצאם, כדי שיוכלו לתפקד כאזרחים בעלי מודעות ואחריות ולפעול אישית ומקצועית בהקשרים בין-לאומיים. מחקרי מעקב והערכה על למידה ותכנון בין-לאומיים אינם רבים. במאמר זה מוצגת סקירת מאמרים בנושא תוך ניסיון להדגיש מגמות חדשות במחקר המאירות את התחום של למידה בחו"ל מאפייניה ותרומותיה (Richard Edelstein).

עדויות חדשות ,שמגיעות לאחרונה מארה"ב , מלמדות כי גובר התסכול של מורים בבתי הספר שם מהדגשת היתר של בחינות ההישגים הסטנדרטיות שהנהיג משרד החינוך הפדראלי בשנים האחרונות. לדעת המורים, הדגש שניתן להכנת תלמידים לבחינות ההישגים פוגם הן בעבודתו היצירתית של המורה בכיתה , בדרכי ההוראה יותר מכל במוטיבציה של התלמידים ללמידה סקרנית וחקרנית.

דברים משמעותיים הם קודם כול אלה שאנו חווים אותם כרלוונטיים עבורנו ובעלי חשיבות מעבר לעצמיותנו. מן הצד האחד, כדי שיהיו משמעותיים הם חייבים לגעת בנו, לרגש אותנו, לכבוש את רוחנו, ולהתחבר בצורה זו או אחרת אל הזהות האישית וההגדרה העצמית – להשתלב בנרטיב הקיומי שלנו ובמסכת חיינו. מחבר המאמר מבקש לטעון שחיים משמעותיים ניכרים במעורבות עמוקה בעיסוקים רבי-ערך, באהבה לדברים שראויים להיות נאהבים ובהתמסרות הולמת לטובתם. את "המעורבות העמוקה" ניתן להגדיר כיסוד האישי-חוויתי-סובייקטיבי: דברים מרגשים וכובשים אותנו, מעוררים בנו עניין ומהלכים עלינו קסם, קולעים להעדפותינו ומביאים אותנו להתמסרות ולעשייה נלהבת ( נמרוד אלוני ).

בספרו The Courage to Teach טען פארקר פאלמר (Palmer, 1988, p. 1) "We teach who we are". מן האמירה הזו לטעמו ומניסיונו של מחבר המאמר נגזרים היסודות להכשרת מורים משמעותית ולהוראה משמעותית. עם זאת, זוהי הצהרה עלומה כל עוד לא נפרטה לכדי הבנה תאורטית ומעשית. במאמר זה מבקש מחבר המאמר אם כן לשלב תאוריה חינוכית ופדגוגיה דווקא בסביבות שאנו נוטים לחשוב עליהן כמופשטות ובלתי-נגישות: "אנו מלמדים את מי שאנחנו" – את "עצמנו" – אותו "עצמי" חידתי שהוא אנחנו, הוא מה שאנו שמים לב אליו ברגע זה, והוא זה ששם לב לאותו משהו. ( אורן ארגז).

במהלך מאה השנים האחרונות מתנהלת מלחמה על נפשו של החינוך בין שתי גישות. גישה אחת נקראת "תכנית הלימודים במרכז" – יש להתאים את כל התלמידים לתכנית לימודים אחת; גישה אחרת נקראת "הילד במרכז" – יש להתאים לכל ילד תכנית לימודים. בכל עשור, הגישות מצטיידות בתיאוריות חדשות ובקריאות קרב חדשות, והמטוטלת נעה מקוטב אחד לקוטב אחר בהתאם לאקלים השורר בעונה נתונה. אז מהי למידה משמעותית? למידה משמעותית היא למידה שבה הלומד מארגן את התנסויותיו (ידע, מושגים, מחשבות, רגשות) באמצעות התנסויות חדשות ויוצר תשתית להתנסויות מורכבות יותר בעתיד ( יורם הרפז).

מאמר זה דן בתופעה של חדשנות של תכנית הלימודים המונעת על ידי המורה כתהליך של התפתחות אינדיבידואלית, חברתית ופוליטית.המאמר מתאר שלושה מקרים של קורסים ברמת בית הספר התיכון שפותחו על ידי מורים באונטריו שבקנדה והפכו לפורמאליים במדיניות של המחוז או של הפרובינציה.בעשותו כך, המאמר מרחיב את הרעיון של סוכנות המורה מהזירות המבוססות שלה בכיתות ובבתי הספר לתחום של קביעת המדיניות (Bascia, Nina; Carr-Harris, Shasta; Fine-Meyer, Rose; Zurzolo, Cara, 2014).

היישום הוא שלב מאתגר ברפורמה החינוכית. באזורים רבים, הדחיפות היא ליישם במהירות את הסטנדרטים הממשלתיים החדשים בחינוך. בחלק מהמחוזות, ספרי הלימוד והחומרים של תכנית הלימודים הועברו מספר ימים בלבד לפני תחילת הלימודים. רבים הציעו התפתחות מקצועית מעטה כדי שתסייע למורים להבין לאיזה סוג של למידה של התלמיד הסטנדרטים החדשים מתכוונים, וכדי לפתח צורות הוראה חדשות שיתמכו בלמידה זו. למרות הנסיבות הללו, עדיין ציפו מהמורים ללמד באמצעות הסטנדרטים הממשלתיים החדשים בחינוך, ולהכין את התלמידים להערכות חדשות ותובעניות יותר שיגיעו במהרה. במקרים רבים מדי, ניתנה הערכה מעטה לכך ששלב היישום הסופי תלוי במורים שמתכננים, שמנסים ומתקנים שיעורים חדשים. השינוי מגיע מדי שבוע, בצעדים קטנים. ההתקדמות לעיתים קרובות אינה שווה, איטית יותר מהמצופה, ומפעילה לחצים המחסלים את הרפורמות לפני שהתחילו ליישם אותן באופן מלא (Ronald Gallimore & James Hiebert, 2014).

הספר הוא אוסף של מאמרים ומחקרים שנכתבו על ידי רבים מהמומחים המובילים בהשכלה הגבוהה הבין-לאומית, המשתפים את התובנות שלהם לגבי ההיבטים השונים של גלובליזציה בהשכלה הגבוהה. הספר עוקב אחר המגמות העיקריות דרך עדשות שונות: במונחים של העולם כשלם, במונחים של האזורים העיקריים ושל האתרים הלאומיים והמוסדיים, ובמונחים של ההשלכות עבור קשרים חוצי גבולות של כוח ועבור הכללה חברתית. מספר פרקים גם מעבדים מחדש את הכלים הקונבנציונליים שלנו לגבי פרשנות, בייחוד ביחס לניידות של אנשים ושל תכניות ומוסדות חינוכיים (Bernhard Streitwieser).

בעשורים האחרונים חלו תמורות מרחיקות לכת בכל תחומי החיים. במסמך זה נסקרו אלה שצפויות, עקרונית לפחות, להשפיע מאוד על מערכת החינוך. מהפכת טכנולוגיית המידע השפיעה מאוד על דרכי התקשורת הבין-אישית, השפה הכתובה והדבורה, הנגישות למידע ואופן השימוש בו, וכן על דרכי חשיבה ופתרון בעיות. תמורות שונות הביאו להגדלת פערים בהכנסות בישראל ולפיחות בפרקי הזמן שהורים יכולים להקדיש לילדים. שני אלה גורמים להגדלת הציפיות שמערכת החינוך תשלים את החסרים. החברה הישראלית מתאפיינת כיום בקבוצות חברתיות ותרבותיות הנבדלות זו מזו ובמידה רבה אף מנוכרות זו לזו (עפרה ברנדס, עמנואל שטראוס).

פרופסור פרנקנשטיין (1905-1990) היה ממקימי בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל ויוזם התכניות הייחודיות "הפרוייקט" של התיכון על יד האוניברסיטה ו"הוראה משקמת". הספר מיועד למורים, לאנשי חינוך, למעצבי מדיניות חינוכית ולכל מי שמתעניינים בתהליכי הלמידה וההוראה המדגישים את טיפוח החשיבה בלמידה על-פי גישה הוליסטית, זו המכירה במכלול חלקי אישיותו של הלומד ( ד"ר אורנה שץ-אופנהיימר ).

הכירו מילה חדשה, מונופתיה, שפירושה התמחות יתר. בחברה המודרנית אנו מעריכים מאוד מומחים. מאמר חדש שהתפרסם לאחרונה מראה כי יתכן ודוקא התמחות מונעת מאיתנו למידה ומונעת מאיתנו תובנות חדשות, וכי תפיסות שגויות על למידה הן אחת הסיבות העיקריות שרבים כל כך סבורים שהם לא יצירתיים ולא יכולים ללמוד תחומים חדשים ( עירית לופט מדר).

מאמר זה מדווח על מחקר שמפתח את הגישה החברתית-תרבותית של Wertsch לנרטיב כדי לחקור את הדרכים שבהן הנרטיבים לגבי ההתנסות בכיתה (ולכן לגבי הלמידה חווייתית) של הסטודנטים, הנמצאים בשלבי הכשרתם ההתחלתיים כמורים, מושפעים מנרטיבים דומיננטיים בבית הספר שבו הם שובצו. מאמר זה מכוון לספק דוגמא של הגישה למחקר הנרטיב שחוקרים אחרים בהכשרת מורים יכולים להשתמש בה כדי להבין את הלמידה של הסטודנטים שלהם (Carey Philpott, 2014.)

מאמרון מעניין של פרופסור חנן יניב לגבי כיווני ההתפתחות הרצויים של פדגוגיה בעולם דינאמי של שינוי ותקשוב. " מה שעורר את הגל העכשווי של למידה מבוססת פרויקטים היא ההכרה שאפשר לשפר מאד את הלמידה הזאת אם משתמשים בטכנולוגיות. איך לשפר? "קודם כל – שיתופיות. טכנולוגיות ענן למיניהן, המאפשרות לצוות לומדים לתכנן, ללקט מידע, לארגן מידע, לעבד מידע ולהפיק מידע במשותף עושות את המושגים 'שיתופיות' ו'למידה שיתופית' למושגים נגישים יותר, בני השגה יותר, פחות 'סיסמאיותיים' ( חנן יניב) .

הבנק העולמי פיתח בשנה האחרונה מערכת כלים מתוקשבים יעילה וחדשנית שמאפשרת השוואה בין נתוני ההתקדמות של מערכות חינוך בעולם . המערכת הידועה בשם SABER , The Systems Approach for Better Education Results (SABER) צוברת נתונים כמותיים ואיכותיים על מערכות החינוך בעולם, בעיקר נתונים המבוססים על מתודולוגיית evidence-based global standards. באמצעות הפקת דו"חות ממערכת SABER ניתן לראות את ההתקדמות של מערכות חינוך בעולם בתחומי המורים, התלמידים , ההורים . התחומים כוללים גם את התפתחות ילדים , אוטונומיה בית-ספרית ופיתוח כוח אדם להוראה .

בספרה "ציונים זה לא הכול: לקראת שיקומו של השיח הפדגוגי" ניצבת פרופ' ענת זוהר לצד חוקרי החינוך, ויחד עם רבים וטובים מתריעה על הסיכונים שמערכת החינוך נחשפת אליהם בקדחת הציונים והדירוגים. הספר ממלא חלל בשיח המקצועי הקיים בעברית. זוהר פורשת את משנתה בלי להבטיח הבטחות שווא, או לקשור כתרים לתהליכים שהובילה כראש המזכירות הפדגוגית ( יולי תמיר) .

ד"ר חזי אהרוני מציג את תיאוריית המערכות הדינמיות שלפיה התנהגות, למידה והתפתחות אינן נשלטות על ידי מערכת-על אחת אלא מושפעות מגורמים רבים שחלקם תלויים בסביבה וחלקם מצויים בתוך הפרט. האינטראקציה בין התהליכים הדינמיים והמפגש הסינרגטי ביניהם מאתגר את דרכי ההוראה השונות.

הפדגוגיה הביקורתית הפמיניסטית היא אסכולה חדשה יחסית בחינוך שצמחה בעקבות הפדגוגיה הביקורתית של המחנך והפילוסוף פאולו פרירה. אסכולה זו בוחנת נושאים של שוויון ואי שוויון במערכת החינוך, וחוקרת כיצד מערכת החינוך מסלילה ילדים לאותם מעמדות לתוכם הם נולדו. "כיום יודעים שיש מתאם גדול בין מצב סוציו-אקונומי לאפשרויות שנפתחות או נסגרות בחיים", אומרת ד"ר חגית גור-זיו, מרצה בכירה בסמינר הקיבוצים (רווית שרף).

בעוד שמודלים חינוכיים מצליחים אחרים, כמו המודל הפיני או הסינגפורי, אינם יכולים להיות מיושמים בישראל בשל ההבדלים התרבותיים והדמוגרפיים הגדולים, הרי שלאונטריו ולישראל כמה קווי דמיון גדולים שהופכים אותו למודל חיקוי רלוונטי. עם אוכלוסייה של 13 מיליון איש, 2 מיליון תלמידים, תושבים בעלי רקע תרבותי שונה וגם דוברי שפות שונות – ומהגרים רבים, אונטריו היתה בעשור האחרון מעבדה מצליחה לרפורמה חינוכית, שהביאה לא רק להישגים במבחנים, אלא לסגירת פערים בין אוכלוסיות שונות ( דפנה מאור) .

הרפורמות החברתיות והכלכליות במהלך שני העשורים האחרונים בברזיל ובצ'ילה הובילו לשיפורים ניכרים באיכות החיים בשתי המדינות. מיליונים מאזרחי ברזיל ואזרחי צ'ילה הצטרפו למעמד הביניים, ואחוז האזרחים החיים בעוני צנח. גם איכות החינוך הציבורי השתפרה באופן ניכר בשתי המדינות מאז 1990. אולם מעמד הביניים, שהרוויח מהרפורמות ומההישגים בחינוך ובכלכלה, הוביל את המחאות בשתי המדינות. המאמר מתאר את הרפורמות החינוכיות בשתי המדינות ומסביר את הסיבה למחאת מעמד הביניים בהן (Gregory Elacqua and Fatima Alves, 2014).