אקטואליה

מערכת החינוך בפינלנד מנסה, מזה כמה שנים להביא לייצוג יותר מעשי של מיומנויות המאה ה-21 בבתי הספר . הפינים מקדישים לכך מחשבה , בסיוע האוניברסיטאות המקומיות ומומחים לחינוך. היישום בפועל של מיומנויות אלו בבתי הספר בפינלנד עדיין לא בוצע הלכה למעשה. עם זאת, הפינים לא ויתרו על התוכניות שלהם ליישום הדרגתי של מיומנויות אלו. הגישה של המודל הפיני מפורטת בשלושה סעיפים, המדגישים למידה שיתופית ולמידה פעילה הממוקדת בפתרון בעיות: למידה קואופרטיבית – למידה שמטרתה יצירת תוצר משותף ע"י קבוצת לומדים; למידה קולבוראטיבית – למידה מבוססת פתרון בעיות ושיתוף (הדגש על תהליך משותף ולאו דווקא תוצר משותף); אסטרטגיות למידה פעילה – בלמידה הפעילה, תהליך עיבוד המידע ויצירת הידע דורש אוריינטציה של פתרון בעיות חשיבה ביקורתית ויכולת להערכת מידע. היעד המרכזי של עיבוד מידע ויצירת ידע הוא שהלומד יתבסס על יישום של ידע קודם ויבנה ידע חדש בתהליכים קוגניטיביים . הפינים מונים שמונה מיומנויות שיש להקנות לתלמידים במאה ה 21.

הדוח מציג תמונה עולמית משווה על-פי נתונים מ-2007 ו-2008 השנה הדוח לא כלל הצגה של הישגים לימודיים (מבחנים בינלאומיים חדשיםהרשות הארצית למדידה ולהערכה בחינוך (ראמ"ה) ערכה, בעזרת כלכלנית החינוך פרופ' רות קלינוב, ניתוח של המדדים המשמעותיים בדוח בהשוואה לממוצע מדינות ה-OECD, לארה"ב, למדינות שהתמ"ג שלהן דומה לזה של ישראל (ניו-זילנד, קוריאה וספרד), ולמדינות המצטיינות בשירותיהן החברתיים (אוסטרליה, קנדה, דנמרק ופינלנד). ממצאי דוח 2010 דומים, אפוא, לממצאי הדו"ח משנה שעברה. שתי תופעות בולטות בשדה החינוך העולמי בדוח: גידול מרשים בשיעורי ההשתתפות בכל שלבי החינוך, כולל בהשכלה גבוהה, וגידול בהשקעה הריאלית לתלמיד. ההשקעה הממוצעת פר תלמיד בישראל במונחי כוח קנייה קבוע עלתה בין 1995 ל-2007 אך במקצת (8%), בעוד שממוצע ה-OECD עלה בתקופה זו ב-42%.

ההנחה הבסיסית במחקרים המוצגים בספר התודעה הלומדת היא שניתן לחשוף את המחשבות של המורים על תהליכי למידה באמצעות התבוננות בהוראתם. המחקרים מבוססים לפיכך על צפייה בשיעורים ובמפגשים בפועל. המהלך המשותף לכל החוקרים היה צילומם במצלמת וידאו לשם בחינת מורים והוראתם. הספר מאפשר למתעניינים בחקר ההוראה והלמידה להכיר תהליכים של מחקר פרשני המיוצגים בתחומי דעת מגוונים, כגון היסטוריה, אמנות חזותית, ביולוגיה וחשבון, וכן במפגשי ייעוץ חינוכי ותכניות מניעה. בפרקיו השונים מוצעת הסתכלות פרשנית מרתקת במיומנויות הוראתיות הנותנות ביטוי להבנתו המעמיקה של המורה את האופן שבו מתרחשת הלמידה אצל תלמידיו, ונבדק האם לכל המלמדים הבנות דומות לגבי הלמידה, ומה ייחודי או משותף לכל מי שעוסק בהוראה ( מרים מבורך וגילה רוסו-צימט).

ההישג של מערכת החינוך הפינית מעניין , במיוחד מאחר שהמערכת הזו עובדת הפוך מכפי שמקובל בארה"ב (וגם בישראל). זוהי מערכת שבה אין כמעט ניהול מרכזי; אין כמעט מערכת לימודים מחייבת; אין מדידת הישגים בית ספרית (פרט, כמובן, למבחנים הבינלאומיים); אין השוואות בין בתי ספר; ואין תגמול או ענישה לבתי ספר לפי מידת ההצלחה הלימודית שלהם. בתי הספר מקבלים ממשרד החינוך הפיני רק הדרכות מועטות לגבי תוכנית הלימודים הנדרשת מהם, וכיצד יש להעביר אותה. בתי הספר, והמורים בעצמם, הם שקובעים בסופו של דבר מה תהיה תוכנית הלימודים הבית ספרית שלהם, והם בעיקר קובעים גם כיצד הם ילמדו אותה. בכך, בתי הספר נהפכים לסוג של מעבדה מתמדת של שיטות לימוד חדשניות ( מירב ארלוזורוב).

אלוין טופלר כתב ב-1980 את ספרו הידוע "הגל השלישי". בספר מתואר מהלך ההיסטוריה האנושית כשלושה "גלים": חקלאי, תעשייתי ואחר-תעשייתי. לטענתו, תקופת המעבר בין "גל" אחד למשנהו כרוכה במאבקים קשים וממושכים. זו התמונה שאנחנו עדים לה היום בתחום החינוך – בעולם בכלל ובישראל בפרט. בית הספר הקיים הוא תוצר של "הגל התעשייתי", ובדפוסיו המוכרים הוא פועל כבר יותר מ-150 שנה. עם המצאת המחשב והטכנולוגיה שנבנתה עליו עבר העולם המפותח לעידן חדש. ה"גל" הפוסט מודרני יוצר בלבול בתחומים רבים, אבל בעיקר מקשה להניח את החינוך במקומו הראוי.הדבר הבסיסי הדרוש בפרדיגמה החדשה הוא רמה גבוהה של אוטונומיה למלמדים וללומדים להחליט מה הם העניינים שיעסקו בהם. האוטונומיה תגיע עד לרמת הכיתה והתלמיד. במסגרת רחבה, שיקבעו משרד החינוך ובית הספר, יחליטו המורים ותלמידיהם מה הנושאים הרלוונטיים והמעניינים שברצונם לחקור ( אברהם פרנק) .

ספרו של ד"ר גיל גרטל אודות התפתחות הפדגוגיה הטבעית ועיקריה. בראשם – טיולי בתי הספר, בהם הטבע מחליף את הספרים כמקור הידע; המציאות שבחוץ מחליפה את הכיתה כמרחב למידה, וההתנסות מחליפה את השינון כדרך לימוד. בספר דרך הטבע סוקר המחבר את התפתחות הפדגוגיה הטבעית ואת עיקריה. בראשם – טיולי בתי הספר, בהם הטבע מחליף את הספרים כמקור הידע; המציאות שבחוץ מחליפה את הכיתה כמרחב למידה, וההתנסות מחליפה את השינון כדרך לימוד. בספר מובא דיון על אודות הנסיבות שבעטיין הפדגוגיה הטבעית אינה מיושמת במערכת החינוך, וכן רעיונות אחדים למורים ולמדריכים המבקשים ליישמה.

המאה ה-21 היא המאה של עידן הידע, ואנו חייבים לחשוב בה "מחשבית". כלומר: בין היתר, למצוא פתרונות פשוטים לבעיות שניצבות לפנינו. ד"ר איציק קורן , ממכללת קיי מנסה להראות את הכיוונים העיקריים של חשיבה מחשבית, לשאול שאלות ולתת פתרונות פשוטים, ולהדגים "איים" של יישומים במערכת החינוך בארץ. הכוונה היא לומר שהשינוי במערכת החינוך אפשרי. בין ההצעות של ד"ר איציק קורן : הכשרה יותר מסודרת ויותר מכוונת של המורים. דוגמה: בתי ספר יסודיים בעיר פתח-תקוה, שבחרו פלטפורמה טכנולוגית כמו מודול שמהווה את הסביבה הלימודית שלהם. לימודים המבוססים על פרויקטים בין-תחומיים, כשלתלמיד מקום רב בקביעת נושאי הפרויקטים, לאפשר לתלמידים לכתוב בעצמם חומרי למידה, להפוך אותם מצרכני ידע ליוצרי ידע ועוד רעיונות מבורכים.

הרפורמה החינוכית המתוכננת במחוז אלברטה בקנדה ( 2200 בתי ספר) הושגה בזכות הסכמה בין משרד החינוך שם וארגוני המורים והיא מעידה על כיוון מעניין: צמצום מעורבות המדינה בדרישות החינוכיות הפרטניות והרחבת האוטונומיה של המורים. במוקד השינוי הדגשת תהליכי הלמידה ולא ההוראה. כלומר, מתן דגש יותר לפיתוח מיומנויות בכל תחום דעת על חשבון הפחת הדרישות לתכנים. המטרה להעצים תהליכי למידה בבתי ספר שמפתחים את מיומנויות וכישורי התלמידים, כאשר רכישת הידע תעשה ע"י פיתוח ושיכלול מיומנויות התלמידים. שינוי נוסף הוא הכרה בכך שמורים, כמו רופאים ועורכי דין צריכים לקבל את ההסמכה וההרשאה המקצועית שלהם ע"י אנשי המקצוע ולא בהכרח ע"י המדינה. הרכיב השלישי ברפורמה המתוכננת במחוז אלברטה הוא העמקת השימוש בטכנולוגיה חינוכית ומחשבים ללמידה בבתי הספר . לצורך כך ישקיע משרד החינוך הקנדי כ2 מיליארד דולר בתוכניות תקשוב בחינוך בבתי הספר באלברטה.

נתוני מערכת החינוך שפורסמו ע"י משרד החינוך לשנת הלימודים תשע"א מלמדים על גידול משמעותי של תלמידים בגני החובה ( עובדה המלמדת על שנתון לומדים גדול שיגיע לבתי הספר היסודיים בשנים הקרובות) , ועל ירידה קלה בהיקף תלמידי חטיבות הביניים. סה"כ תלמידים במערכת החינוך לשנת הלימודים תשע"א 1, 523, 345 , גידול של 1.026 % משנת הלימודים תש"ע. המשמעות של הנתונים היא שבשנים הקרובים יהיה צורך להרחיב את מספר המורים בכיתות היסוד בבתי הספר היסודיים לאור השנתון הגדול הצפוי להגיע בקרוב.

הספר "בתי-ספר ניסויים: בית היוצר לחדשנות בחינוך, חלק שלישי" הוא השלישי בסדרת ספרים שנכתבו בעקבות מחקרים שנערכו על-ידי קבוצת מב"ן (מחקר בתי-ספר ניסוייִםִ. ( הקבוצה פעלה בבית-הספר לחינוך של אוניברסיטת תל-אביב בשנים 2004-2009 התמקדה בחקר בתי-ספר ניסויים הפועלים בחסותו של גף ניסויים ויזמות במשרד החינוך. הספר הנוכחי מסכם את שנתו השלישית של המחקר, שנערך בשנים 2006/7 , והוא מציג ממצאים משלושה חקרי-מקרה המתמקדים בשלושה בתי-ספר ניסוייִםִ, וכן סוגיות נוספות, רחבות יותר, הקשורות למדיניות החינוך ולקשר שלה לחדשנות בחינוך. בתי-הספר הניסוייִםִ שעמדו במרכזם של מחקרי קבוצת מב"ן משמשים חוד החנית בקבוצה איכותית זו, והידע שהצטבר בשלוש שנותיו הראשונות של המחקר חושף את מגוון בתי-הספר ואת השונות ביניהם ( דוד חן, אסנת ספורטה).

מאמר זה בוחן את האופנים השונים שבהם מוצג דיוקן המורה הישראלי בסרטי הקולנוע הישראליים. המחקר התמקד בשלוש שאלות מרכזיות : האם יש קשר בין השינוי בדיוקן המורה , כפי שהוא עולה מן הקולנוע הישראלי לאורך השנים , לשינויים שחלו בחברה הישראלית ? מהם המאפיינים החוזרים על עצמם בתיאור דמויות המורים לאורך התקופות ? מהו היחס אל המורים העולה מן הסרטים השונים , ומהם ההדגשים או המסרים שדמותם מעבירה? במהלך המחקר נבחנו 10 סרטים ישראליים , שהופקו בין השנים 1979-2005, במטרה לבדוק כיצד מוצג בהם המורה הישראלי. כל הסרטים שנבחרו הם סרטים עלילתיים שהופקו בארץ העוסקים ברובם בתקופת ההתבגרות ובתקופת הנעורים , תקופות שבהן השפעתם של המורים ובית הספר על בני הנוער ניכרת מאד. דמויות המורים שבהם הן משניות ומוצגות כדמויות שטחיות וסטריאוטיפיות ( נירית רייכל, איתמר רבן) .

יותר בוגרי האוניברסיטאות בארה"ב יוצאים בעידן הנוכחי עם תארים גבוהים ועם תארי דוקטורט , אך אלו לא מעידים על מיומנויות מתקדמות שהם מציעים למשק , לכלכלה ולחברות. משנה לשנה הולך וגדל הפער בין הידע הרב שנרכש באוניברסיטאות ובין הדרישות של החברות והמשק לבוגרי אוניברסיטה עם יכולות אישיות גבוהות ומיומנויות מתקדמות. העובדה שיש יותר בעלי תואר שלישי בתחומי המחשבים עוד לא הופך אותם למתכנתים טובים הדרושים למשק. המאמר הנוכחי נכתב ע"י ד"ר Michael Schrage, חוקר עמית בMIT אשר כתב על הפער בין הערכת היתר לפעילות האקדמית ובין המיומנויות הנדרשות כיום למשק ולחברה.

מאמר חשוב של ד"ר ניר מיכאלי הכולל ארבעה חלקים עיקריים: "בחלק הראשון נפרוש ונחדד הגדרות ומושגים יסודיים, בחלק השני נסקור שלבי מפתח בהתפתחותה של מערכת החינוך בישראל ונבקש לטעון כי למאפייני שורשיה השפעה מכרעת על דפוסיה בהווה. בחלק השלישי נתאר ונמפה את ביטוייהם המגוונים של תהליכי ההפרטה במערכת החינוך בתקופתנו. בסיום נדון במשמעויות ובהשלכות של תהליכי ההפרטה לגבי מערכת החינוך בפרט והחברה הישראלית בכלל ונציג המלצות מדיניות קונקרטיות. " בדומה לתהליכי הפרטה בזירות אחרות גם זו בשדה החינוך מתפתחת בשתי דרכים משלימות: 'מלמעלה' – כמדיניות ציבורית של העברת אחריות לסקטור הפרטי, או מ'למטה' – כיוזמות פרטיות לייצור והספקה של שירותים משלימים או חלופיים לאלו הניתנים ע"י הסקטור הציבורי.

במאמר זה מציגה ד"ר חנה דויד עשרה היגדים רווחים אודות מערכת החינוך בישראל, ומביאה נתונים המציבים סימן שאלה ביחס לאמיתותם. למשל: האם אכן כל נער או נערה יכולים להגיע לתעודת בגרות? האם אכן הזרמת כספים למערכת החינוך תביא לשיפור בהישגי התלמידים? האם ביטחון עצמי של התלמיד ביחס ליכולותיו אכן הינו המפתח להישגים גבוהים? ועוד ועוד. בנוסף מביאה דויד תרגום של טקסט מתוך ספר של Murray העוסק ב"רומנטיות חינוכית" ובשאלה מהי הצלחה חינוכית.

זה שנים שנבחני בחינות הבגרות, הורים לנבחנים, מורים רבים במערכת, בוחנים, פקידי משרד החינוך ורבים וטובים יודעים שתרבות השקר והעמדת הפנים היא חלק בלתי נפרד מהבחינות: העתקות בזמן הבחינה נעשו דבר שבשגרה והן הולכות ומשתכללות עם השנים; בוחנים שתפקידם לשמור על טוהר הבחינות עוזרים בעקיפין ובמישרין לנבחנים בעיצומה של הבחינה; מורים נענים ללחצים אדירים שמופעלים עליהם ונותנים ציוני מגן גבוהים במיוחד במבחני המתכונת באופן שאינם משקפים את הישגי הלומדים והורים שהפרוטה מצויה בכיסם משקיעים הון עתק במימון לימודים פרטיים שעיקר מטרתם לשכלל את יכולתם של הלומדים לעבור את בחינות הבגרות ללא כל קשר לרצף הלימוד של התלמידים במהלך שנות לימודם בבית הספר. כל התופעות האלה מביאות לידי מסקנה עגומה: בחינות הבגרות אינן כלי הערכה אמין המשקף למידה. הן טכניקה מלאכותית הניתנת ליישום ולשכלול ללא כל קשר לנעשה בבית הספר, ולכן אינן מהוות מדד ללימוד רציף ותהליכי. חמור מכך, יש בהן מרכיב שקרי כל כך ברור וגלוי לעין, עד שהן מוזילות לחלוטין את ערך הלמידה ( אייל נוה ).

אם חשבנו כי רק באירופה מתעוררות התנגדויות של מומחי חינוך להשוואות הבינלאומיות של מבחני הישגים כגון פיז"ה ואחרים הרי שגם בארה"ב קוראים מומחים בתחומי החינוך תיגר על המגמה הזו . מחבר המאמר הנוכחי טוען כי "המרוץ לצמרת העולמית", התכנית החינוכית של ממשל אובמה, מבוסס על הנחות כוזבות, מדע מטעה והתעלמות מוחלטת מהתלמידים ומהמורים ובאופן שבו הם לומדים. המחבר מציע הגדרה מחדש של המורה/המחנך האיכותי מתוך נקודת מבט אנתרופולוגית. הוא משתמש בטענה של גירץ (Geertz, 1983) כי הדבר החשוב ביותר באנתרופולוגיה הוא היכולת להיכנס לתוך מוחם של אנשים אחרים ולהבין דברים מתוך תפיסת המבט שלהם. מכאן, המחבר טוען כי "הוראה איכותית" משמעה "לדעת מתי" גישה מסוימת להוראה מתאימה. זה, במידה רבה, ישתנה בהתאם למיקום, לזמן, לנסיבות ולנקודת המבט הפלורליסטית-תרבותית. המחבר מסכם כי כדי להשיג רפורמה בחינוך, אין צורך לשאוף לתחרותיות, אלא להבנה ( Jason Margolis ).

ספר זה מציג מודל מפורט של ארגון חינוכי המותאם לערכים הרצויים ולצרכים של ישראל בעידן הפוסט-מודרני. זהו ארגון חינוכי גמיש, פתוח ודינאמי, התומך ברמות הטכנולוגית, הארגונית, והפדגוגית בתקשורת משמעותית ומעודדת התפתחות אישיותית בין אנשים צעירים, לבין העולמות האין סופיים הפתוחים היום בפניהם בסביבתם ובעולם הווירטואלי ובינם לבין עצמם. המודל נולד כתגובה למצוקה של כל המעורבים בחינוך בדור האחרון לנוכח תהליך הקריסה הערכית והארגונית בו מצויה מערכת החינוך והכישלונות המתמידים של אין סוף "רפורמות" סותרות וחלקיות לחלץ אותה מהמשבר החמור בו היא מצויה. הוא מתבסס על ההכרה כי הדרך היחידה להתייחסות אפקטיבית למשבר מבוססת על התמודדות שיטתית וכוללת עם האתגרים המרכזיים הניצבים בפני מערכת החינוך בימינו. אתגרים אלו כוללים בין היתר: החזרת החינוך למערכת החינוך, מיזוג החינוך עם התרבות הדיגיטלית, התאמת המערכת למבנים הארגוניים, החברתיים, לשוק העבודה ולדפוסי החשיבה ודרכי החיים הכאוטיים המאפיינים את ישראל בעידן הפוסט-מודרני. המודל מבוסס מצד אחד על ניתוח של ערכי היסוד של החינוך הרצוי בישראל כחברה הומניסטית ־ פיתוח אוטונומיה אישיותית, שייכות דיאלוגית ומוסריות, ומצד שני על ניתוח המאפיינים הרלוונטיים של המציאות הפוסט-מודרנית שבה אנו חיים. שאלת היסוד שהספר מתמודד עמה בכל ההקשרים הללו היא: כיצד ניתן לרתום את המהפכה הדיגיטלית ואת שינויי העומק האחרים שהתרחשו בחברה בעשורים האחרונים לצורך מימוש מיטבי של הערכים החינוכיים הרצויים? ( רוני אבירם, נעמה בר-און, מנואלה אטיאס).

המחקרים והניתוח בספר זה חושפים את עומק הניצול ההולך וגובר במערכת החינוך, ומדובר בנשים. מתגלה סיפור של ממשלות המזניחות בציניות את האינטרסים של נשים הן בתפקידי ההוראה והן בתפקידי הורות. הספר חושף גישות סטריאוטיפיות שפוגעות במערכת החינוך ומתבטאות בדרג מקבלי ההחלטות במשרד החינוך, באקדמיה ובתקשורת… לניצול של המורות מצטרפת תופעה מדאיגה של הטלת האחריות לכל התחלואים של החינוך עליהן. תופעה זו מוכרת מתחומים אחרים של הניתוח הפמיניסטי, כגון באלימות נגד נשים: להאשים את הקרבן". "להזנחה ולניצול של המורות מצטרפת תופעה מדאיגה של הטלת האחריות לכל התחלואים של החינוך עליהן. תופעה זו מוכרת מתחומים אחרים של הניתוח הפמיניסטי, כמו באלימות נגד נשים – שבה מאשימים את הקורבן. האצבע המאשימה מופנית כלפי המורות המקופחות בלאו הכי בשכר ובתנאי הוראה, ולא כלפי קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות. אבל הפגיעה במורות לא מסתיימת רק במערכת החינוך: יום הלימודים הקצר פוגע בהורים, והיות שעל פי רוב ההורה העיקרי המטפל בילדים הוא האם, נפגע כך גם שוויון ההזדמנויות של הנשים".

נכון כי תופעת האלימות הפיזית של בני נוער ותלמידים בבתי הספר נמצאת בירידה , אך למעשה היא הועתקה לאינטרנט ושם הנזקים הנפשיים עלולים להיות אפילו גבוהים יותר. כך טוענים מומחי משרד החינוך האמריקאי בהסתמך על נתונים שקיבלו מן המרכז האמריקאי לבקרת מחלות ומניעתן. עפ"י נתונים אלו 35 % מבני הנוער האמריקאיים חוו צורה כלשהי של תוקפנות מתוקשבת באינטרנט, כאשר הביטוי המסוכן ביותר הוא חרם כיתתי על ילדים באמצעות הרשת החברתית של פייסבוק. לבני הנוער יש פחות מעצורים באינטרנט והם מסוגלים להעליב את עמיתיהם או להשמיץ אותם במילים יותר חריפות מאשר בשיח פנים אל פנים. המומחים האמריקייים מודאגים מקצב ההתרחבות של תופעות האלימות המתוקשבת באינטרנט , מה גם שיותר ויותר תלמידים ובני נוער מבלים את עיקר שעות הפנאי שלהם בפייסבוק.

מאמר מעניין ומאתגר של ד"ר אברום רותם ועידית אבני שפורסם בחודש יוני 2010 . חלק גדל והולך של מורים שמצויים במרחב המקוון לצרכים אישיים ומקצועיים, יוצרים קשר עם התלמידים בסביבתם הטבעית, קרי הפייסבוק (בישראל 2010), כשחלקם הגדול רואים זאת כחלק מעבודתם החינוכית, למרות שרבים אחרים, עדיין, סבורים שאין לקיים קשר שכזה. לצד הרווחים הפדגוגיים והאישיים מהקשרים והאינטראקציות ברשת החברתית עם תלמידים, מרבית המורים עדיין אינם מודעים לבעייתיות, לדילמות ולמלכודות העלולות לצוץ מהתנהלות זאת. מאמר זה מתייחס לסוגיות העיקריות העולות מקשר מורה- תלמיד ברשת החברתית, לדרך בה הן באות לידי ביטוי במקרים אותנטיים, ולאתגר העומד בפני המורים, מנהלי בתי הספר והמנהיגות החינוכית – כיצד להתמודד עם סוגיות אלה ולמנוע מלכתחילה את הבעייתיות שבהן ( אברום רותם, עידית אבני).