אקטואליה

הרפורמה שגובשה בתקופתה של שרת החינוך לשעבר יולי תמיר והמיושמת זו שנה שלישית במערכת החינוך. מהו קצב היישום, מהן התוכניות להמשך והאם אכן מתחילים לראות אופק חדש? "כ- 60-70% מהשעות הפרטניות מוקדשות לאוכלוסיית הילדים החלשים, אבל לא החלשים מאוד", אומרת כרמית גלעדי, מנהלת בית הספר היסודי מעבר אפק בקיבוץ עינת, בו הרפורמה מיושמת זו שנה שנייה. "יתר השעות מוקדשות לילדים מאוד חזקים ולתלמידים שחשבנו ששעה כזו יכולה להרים אותם, למשל תלמידים עם ביטחון עצמי נמוך. כל חודשיים אנחנו עושים תחלופה בקבוצות שמקבלות את השעות הללו. כ-80% מהתלמידים שלנו זוכים למענה במסגרת זו. אנחנו עדיין בהתלבטות מאוד גדולה. לעיתים ילד מסוים זקוק להרבה, אבל צריך גם לשמור על המסגרת שלו עם הכיתה".

האומנם חוסך שבטו שונא בנו? מחקר חדש שנערך בארה"ב מגלה שלילדים שאינם מתחנכים באמצעות ענישה גופנית יש בממוצע מנת משכל גבוהה יותר מאשר לילדים שחטפו מכות. על פי ממצאי המחקר, ככל שילד יספוג יותר פליקים וסטירות, כן תרד מנת המשכל שלו בהשוואה לילדים אחרים. . החוקרים, פרופ' מוריי שטראוס מאוניברסיטת ניו המפשייר ומלי פסקל מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, גילו שהילדים שהוכו מקרב קבוצת הגיל הצעירה יותר קיבלו במבחן האיי-קיו ציון הנמוך בחמש נקודות בממוצע מבני גילם שהוריהם אינם מאמינים בענישה גופנית. בקרב הילדים המבוגרים יותר נרשם פער של 2.8 נקודות איי-קיו לטובת הילדים שלא ספגו מכות מהוריהם. "ענישה גופנית" הוגדרה במחקר כהכאת ילד או ילדה, לרוב בישבן, לפחות שלוש פעמים בשבוע, וזאת בהתאם למה שדיווחו הורי הילדים, שרואיינו במהלך המבחנים. ההורה המכה היה לרוב אמו של הילד.

ד"ר יריב פניגר כותב בעיתון "הארץ" על התוכניות החדשות של משרד החינוך לתגמול כספי לבתי ספר מצטיינים. " רעיון התגמול הכספי לבתי הספר לקוח מהעולם העסקי, שבו בונוסים למנהלים ולעובדים מצטיינים הוא נוהג מקובל. אבל יש לציין כי " חוקרי חינוך מרכזיים בארה"ב טוענים כי המדידה התדירה של הישגים לימודיים ויצירת קשר בין מדידה זו לתגמולים הניתנים לבית הספר, פוגעת במערכת החינוך האמריקאית וגורמת למנהלים, מורים ותלמידים לפעול בדרכים בלתי כשרות כדי להציג שיפור בהישגים." "המחקרים מלמדים כי תופעת הרמייה נרחבת והיא לא רק משחיתה את טוהר המידות של מערכת החינוך, אלא גם מערערת את התוקף של המדדים החינוכיים שעל בסיסם נקבעים התגמולים לבתי הספר."

התפקיד של המורים בעשור האחרון התפתח לצערנו למציאות שבה הפכו להיות טכנאי הוראה המעבירים יחידות הוראה שתוכננו ונארזו מראש ע"י גורמי חינוך אחרים. במקום להפוך לגורמים יצירתיים היכולים לתכנן את ההוראה שלהם באופן עצמאי ועתיר השראה נתונים המורים במדינות רבות בכלל ובארה"ב במציאות שמכתיבה להם תסריט קבוע נטול יצירתיות והשראה. נוכח מציאות זו ואילוצים אלו כתבו פרופסור מרלין כוכן–סמית ופרופסור סוזאן ליטל, ספר חדש , חשוב ומרתק היוצא חוצץ נגד מגמות אלו של תפיסת המורה כטכנאי העברה של חומרי למידה. בספרן החדש והמעמיק מנסות כוכן-סמית ולייטל להעצים את תפקידו של המורה כאיש חקר היוצר ומטפח סקרנות בכיתה המתמודד בדרך יצירתית יותר עם תכנים והיוצר בשיקול דעת שלו ובגישה חוקרת משלו אווירה של עניין וסקרנות בכיתה. בספר נמתחת ביקורת עקיפה ולעתים ישירה כלפי רפורמת החינוך הקודמת בארה"ב הידועה בשם No-Child-Left-Behind ( רפורמה אשר עדיין מורגשת בבתי הספר האמריקאיים ומעיקה על המורים שם). מעבר לכך מגבשות כוכן-סמית וליטל את התובנה והתפיסה של חקר, שיקול דעת עצמאי וסקרנות בעבודת המורה כדרך חיים בביה"ס במקום המסלול המתוכנת מראש ודפוסי העברת השיעורים שמקובלים בארה"ב כיום. בחלק השני של ספרו מאפשרות כוכן-סמית וליטל לשורה של מורים מרתקים להציג את דרך ההתמודדות שלהם בכיתה בתפיסת החקר הפעילה Inquiry as Stance .

שהסטודנטים מקבלים באופן גלוי או סמוי. עובדה זו מעלה כמה שאלות: האם המרצים הדיסציפלינאריים, כמי שמשמשים במתכוון או שלא במתכוון דגם לחיקוי ( modeling) באופן הוראתם, זקוקים גם לכישורים פדגוגיים- דידקטיים? האם הם אמורים ללמד את הקורסים שלהם בזיקה לצורכי שדה ההוראה? מהו למעשה תפקידם של המרצים הדיסציפלינאריים במכללות לחינוך? האם יש להם תפקיד ייחודי ביחס לעמיתיהם באוניברסיטאות? שאלות אלו מקבלות משמעות מיוחדת לאור הביקור המתמדת המעלה לא אחת את הצורך ברפורמה במערכת החינוך ובהכשרת המורים. הספר דן בשאלות הללו מנקודת מבט המקצועית של מרצים למדעים במכללות לחינוך. אופי שאיפותיו ומורכבותן, מידת שביעות רצונו מהמצב הקיים, נטייתו למעורבות, לחידוש ולדרישה לשינוי – כל אלה משפיעים על תפיסתו את תפקידו במכללה ועשויים להשפיע גם על מידת היענותו לשינוי עתידי במערכת הכשרת המורים. המחקר המתואר בספר חשף חמישה טיפוסים של מרצים למדעים במכללות לחינוך: המדען, המחנך לערכים, המומחה להוראה, מטפח הלמידה והנכנע לאילוצים. נטיותיו האישיות של כל אחד מהטיפוסים ותפיסת התפקיד שכל אחד מהם גיבש לעצמו משפיעים הן על האופן שבו הם קולטים ומפרשים את המציאות המכללתית והן על אופן תגובתם לה ( אקשטיין, לאה).

תופעת "עשה-זאת-בעצמך" על ידי הורים בתחום החינוך קיימת מזה מספר שנים. התופעה היא ביטוי למעורבות הורית שהולכת צעד אחד קדימה עד כדי יצירת חלופה למערכת החינוך הציבורית: למעלה מ-20% מבתי הספר היסודיים בחינוך החילוני שהוקמו ב-15 השנים האחרונות הוקמו ביוזמת הורים. התופעה היא חלק ממגמה מתרחבת של יוזמות לא-ממשלתיות להקמת מסגרות חינוך ייחודיות. מחקר שערכו ד"ר ענת גופן ותלמידת המחקר אסתי הוס מבית הספר למדיניות ציבורית וממשל ע"ש פדרמן באוניברסיטה העברית, בדקו את המניעים ואת שיטות ההקמה של שישה בתי ספר יסודיים שיזמו הורים בין השנים 1996 ל-2008. ביניהם, בתי ספר דמוקרטיים, אנתרופוסופיים ופתוחים. החוקרות בחנו גם את מדיניותן של הרשויות המקומיות כלפי יוזמות אלה.

נתונים מעודכנים שפורסמו באתר משרד החינוך בסוף אוגוסט 2009 לגבי היקף הלומדים, המוסדות הלימוד והמורים בשנת הלימודים תש"ע. צפייה מהירה בנתונים מגלה כי בשנת הלימודים תש"ע חל גידול של 2% בגני ילדים ובכיתות א', אך היקף עובדי ההוראה במערכת (120,000) גדל רק ב1%. נתון המצביע על מחסור מצטבר במורים שילך ויגדל בשנים הקרובות (גם בגלל צפי לפרישה ניכרת של מורים בגיל הפרישה בשנים הקרובות). נתון מעניין נוסף נוגע למספר התלמידים הכולל בחינוך הממלכתי דתי, החינוך העצמאי ותלמודי תורה שהגיע בתש"ע ל465,000 לעומת 640,000 תלמידים בחינוך הממלכתי . עפ"י קצבי גידול אלו לא מן הנמנע כי היקף התלמידים בחינוך הממלכתי דתי, החינוך העצמאי ותלמודי התורה ישתווה בעוד 10 שנים למספר תלמידי החינוך הממלכתי.

טל גלילי כתב מאמרון מרתק על תדמית המורים. " הדימוי שיש לנו של המורה איננו מושלם. אומנם רוב המורים (60% מהם למעשה) לא מרוצים ממשכורתם, אבל הרבה מאד מהם מרוצים מעבודתם (בערך 90% מביניהם)." אולי במקום לתת למורים יותר כסף, לנסות לשווק את המקצוע יותר טוב וכך להביא אליו יותר אנשים (ובתקווה יותר איכותיים, עם יותר שאיפות ותקווה)" . הדיון שהתפתח בבלוג בעקבות המאמרון של טל גלילי מעניין לא פחות מדברי הכותב עצמו .

תוכנית מקיפה לשיפור מערכת החינוך בארץ אשר נכתבה על ידי ד"ר ניר ארגוב . תוכנית זו אולי יקרה אך ד"ר ארגוב מבקש להפיצה ככל האפשר כדי שיערך אודותיה שיח ציבורי וכדי לעורר את הדיון בעתיד החינוך בארץ. הבאנו כמה נקודות מעניינות מתוך תכניתו של ד"ר ניר ארגוב: "משרד החינוך יצמצם את אגף הבחינות ואת מספרן של בחינות הבגרות וישקיע את הכסף שייחסך בחינוך שיגיע לתלמיד הבודד." "מעבר לשעות הלימוד שיקבע משרד החינוך ללימודי הליבה בכל שכבה, יתקצב המשרד מספר מינימאלי של שעות העשרה אותן יקבלו התלמידים בכל שכבה. לימודים אלה יהוו כשליש מכלל שעות הלימוד ובכל מקרה אין לפגוע בשעות לימוד מקצועות הליבה. כך יחזרו למערכת החינוך שיעורי מוסיקה, תיאטרון ואומנות ויתאפשר להבחין בין בתי הספר לפי תוכן לימודי וההעשרה" .

למרות גירעון חזוי בסך חמישה מיליארד דולר בתקציב העיריה לשנת הכספים הבאה, מציע ראש עיריית ניו-יורק, מייקל בלומברג, תוספת של 8% למורים בבתי-ספר בעיר. המשמעות היא, שמשכורתו של מורה בכיר בניו-יורק, בקצה פירמידת הוותק, תגיע לכ-108,200 דולר בשנה, עליה של 8,100 דולר. משכורת מורה מתחיל תעלה ב-3,700 דולר לרמה של 49,245 דולר בשנה. ראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג מאמין בכל לבו, כבר שנים רבות, שאיכותו של המורה חיונית להצלחת תהליך ההוראה ולעיצובו של הדור הצעיר. מאז ומתמיד הציב בלומברג בראש סולם העדיפויות שלו העלאות שכר למורים לא רק כדי לגייס את הטובים ביותר למקצוע, אלא גם כדי להטיל עליהם את האחריות להצלחה או לכישלון בכיתות.

אחד הפרויקטים החינוכיים הקהילתיים בארה"ב הזוכה שם להצלחה בשנים האחרונות הוא פרויקט קהילתי כלל ארצי בשם "אמץ כיתה" המאפשר לאנשים רגילים ולאנשי עסקים לתרום ישירות לכיתת לימוד באחד מבתי הספר ולהיות בהמשך בקשר שוטף עם המורה והתלמידים על מנת לראות מה קרה עם השקעתו בכיתה בציוד המחשבים , בעזרי ההוראה או בסיוע הישיר לתלמידים מסוימים. הפרויקט הקהילתי מאפשר לאנשים מהמעמד הבינוני שאינם בהכרח בעשירון העליון להשפיע ישירות על החינוך באמצעות תרומה ישירה לכיתה שהוא בוחר ובאמצעות שותפת שהוא יוצר עם המורה והתלמידים. חלק מהתורמים יכולים אפילו להנחות תלמידים בכיתה ולסייע להם ישירות . הפרויקט הקהילתי המעניין הזה של "אמץ כיתה" נוסד ע" מר ג'יימס רוזנברג ומן הראוי היה לשקול את אימוצו גם בישראל .

במסמך מוצגים נתונים על פערים בין המגדרים בהישגים במבחני הבגרות, במבחני המיצ"ב ובמבחנים בין-לאומיים, ונסקרים בקצרה כמה הסברים אפשריים לפערים אלה. יש פער בשיעור הזכאות לבגרות בין הבנים לבנות, לטובת הבנות, הן במגזר היהודי והן במגזר הלא-יהודי; הפער לטובת הבנות במגזר הלא-יהודי גדול בהרבה מהפער המקביל במגזר היהודי. גם בשיעור העמידה בדרישות הסף של האוניברסיטאות יש פער לטובת הבנות, הן במגזר היהודי והן במגזר הערבי. הפער בין הבנות לבנים במגזר הערבי גדול יותר, והוא במגמת עלייה בשבע השנים האחרונות. במבחני המיצ"ב האחרונים שפורסמו עליהם נתונים מפורטים היו הישגי הבנות בקרב דוברי הערבית גבוהים מהישגי הבנים באופן עקבי בכל שכבות הגיל ובכל מקצועות המיצ"ב, לרבות מתמטיקה. הפערים בהישגים לטובת הבנות בקרב דוברי הערבית היו גדולים מהפערים המקבילים בקרב דוברי העברית( יובל וורגן).

ה'רפורמה' של "אופק חדש " ביקשה להשיג עוד שתי מטרות שאותן מכנה אריה קיזל 'דיאלוגיות': שיפור תהליכי הוראה-למידה בבית הספר ושיפור הקשר מורה-תלמיד. את שיפור ההישגים הלימודיים (יעד לא מוכרז) ביקש משרד החינוך להשיג מתוך אמונה (כנה, יש להניח) כי צמצום ההוראה בקבוצות גדולות יביא לכך. המחקר לא הוכיח כי צמצום מספרי התלמידים משפר הישגים אך יש להאמין כי אלמנט זה יחד עם הורדת הניכור של התלמיד יתקיים. מאמר זה מבקש לטעון כי משרד החינוך יצא ל'רפורמה' דיאלוגית בלא שהבהיר לעצמו מהו דיאלוג ובמיוחד בלא שהכשיר עצמו כמערכת (וגם לא מכשיר כעת) ללמד את המפקחים להיות דיאלוגים, ללמד את המורים להיות דיאלוגים ובמיוחד ללמד באופן דיאלוגי ולהפוך את בית הספר, כמרכז למידה, להיות מקום דיאלוגי ( אריה קיזל ).

כיצד נראה תקציב החינוך של ישראל בהשוואה למדינות אחרות אחרי הרפורמה? האם היא באמת שינתה את המצב? איך נראה כיום שכר המורה הישראלי ביחס לזה שבחו"ל? האם התלמיד הישראלי מקבל כיום מספר דומה של שעות לימוד, והאם הוא לומד בכיתה קטנה או גדולה יותר? מנתוני ארגון המדינות המפותחות (OECD) עולה כי מורה מתחיל בבית ספר ציבורי רגיל בארה"ב השתכר בשנת 2008 כ-33 אלף דולר – 2,750 דולר לחודש. מורה ותיק בבית ספר טוב השתכר יותר כ-43 אלף דולר בשנה -3,500 דולר לחודש. מערכת החינוך במרבית מדינות אירופה נדיבה עוד יותר. מנתוני OECD עולה כי שווייץ משקיעה בכל ילד כ-136 אלף דולר – יותר מפי שתיים ממה שמקבל ילד ישראלי. בית הספר בשווייץ נמשך 13 שנים – מגיל 6 עד גיל 19, והחינוך הוא חינם מגיל 3 ועד סוף בית הספר. חוק חינוך חובה חינם נמשך בבריטניה מגיל 3 עד גיל 18. הילדים היפנים לומדים בחינם מגיל 6 עד גיל 18 ( תני גולדשטיין ).

אחד הספרים הפדגוגיים היעילים שיצאו לאחרונה בארה"ב ואומץ ע"י מסלולי הכשרת המורים שם אינו בהכרח קובץ מאמרים על תיאוריות פדגוגיות אלא קובץ מקרים וחקרי מקרים שנועדו להתוות למורים דרך מבחינת אסטרטגיות הוראה ופתרונות מעשיים בחזית ניהול הכיתה. לצד כל דילמה אמיתית המשקפת את מציאות ההוראה והלמידה בכיתה מוצגים למורים דרכי היערכות של מורים מנוסים להתמודדות עם האתגר המסוים בכיתה או בהצגת התכנים והחומרים. באופן עקרוני מעודד הספר את המורים ליצור אווירה של אמון בכיתה ולפתח גישה הוליסטית המכבדת את התלמיד כתלמיד אבל הספר והמקרים המוצגים בו לוקחים בחשבון גם את צרכי המורה והאילוצים איתם הוא צריך להתמודד בכיתה. כל פרק בספר מציג גם ממצאים ממחקרים חינוכיים מעודכנים וסקירת ספרות בסוגיה הנדונה .

ג'פרי קנדה הוא המנכ"ל והיוזם של "אזור הילדים של הארלם" (Harlem Children's Zone), תוכנית יוצאת דופן לשבירת מעגל העוני וחציית פערי המעמדות, שעשויה להיות המפתח לתיקון רחב היקף, לפחות באמריקה. "זה אחד הניסויים החברתיים הגדולים של זמננו", כתב "הניו יורק טיימס", ואובמה אימץ את המודל והבטיח לשכפל אותו ב־20 ערים נוספות ברחבי ארצות הברית. "הם בפירוש מצילים דור של ילדים, במקום שבו מראש מעולם לא היה להם שום סיכוי", אמר לאורך הקמפיין שלו. אפילו עלויות העתק, המוערכות במיליארדי דולרים, אינן מרתיעות אותו; אובמה מתכנן לממן את התוכנית מכספי ממשל ומימון פרטי. "נמצא את הכסף לזה, כי אנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו לוותר על זה", הדגיש. גם ההשקעה של "אזור הילדים" גדלה משנה לשנה. גן הילדים של הפרויקט מלמד אותם צרפתית. שני בתי הספר, שבהם 8,000 תלמידים, משאירים אותם ליום לימודים ארוך, גם בקיץ, ומציעים תוכניות למניעת השמנה, מרפאות, עזרה סוציאלית, חוגי העשרה ועוד.

ספר חדש המציג תזה מקורית לפיה ההתפתחות האישית משחזרת את ההתפתחות התרבותית ונעה על פני חמישה סוגי הבנה: סומטית, מיתית, רומנטית, פילוסופית ואירונית. במישור התרבותי כל סוג הבנה התפתח בתקופה היסטורית מסוימת, וברמה האישית כל סוג הבנה כרוך בכלים קוגניטיביים מיוחדים. לתזה זו יש משמעויות חינוכיות מרחיקות לכת: היא מגדירה מחדש את מטרת החינוך, את מבנה תוכנית הלימודים, את דפוס ההוראה ואת איכות הלמידה. חינוך המתאים עצמו לסוגי ההבנה של התלמידים, הוא חינוך המפתח בנה של התרבות האנושית ומעורר הנעה ללמידה. קירן איגן, פרופסור לחינוך באוניברסיטת סיימון פרייזר בוונקובר שבקנדה, הוא אחד ההוגים המובילים את מחשבת החינוך בעולם. הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים העוסקים בשאלות היסוד של החינוך.

אי-הנחת מבתי הספר הציבוריים קיים לא רק אצלנו בישראל אלא ביתר שאת גם בארה"ב. בכינוס NECC 2009 האחרון ביוני 2009 עלתה שוב השאלה המטרידה הנמצאת על המדוכה: "האם בתי ספר ציבוריים יכולים להמציא עצמם מחדש? באחד המושבים בכינוס (שהוא ביסודו כינוס בנושאי יישומי מחשב בחינוך) התכנסו כמה מורים מובילים, חוקרים ומומחי טכנולוגיה ודנו בסוגיה זו. המורה ומנחת המחשבים Kristin Hokanson סיכמה בקצרה בבלוג שלה כמה נקודות שהועלו בדיון: בתקופה הקודמת, בעידן המהפכה התעשייתית היה כוח חברתי נמרץ מחוץ לחינוך הממסדי שאילץ את בתי הספר לברוא עצמם מחדש ולקלוט תלמידים מכל שכבות החברה, כיום אין כוחות חברתיים בעלי עוצמה מחוץ למערכת החינוך היכולים להניע תהליך דומה של רפורמה מהותית בחינוך ולכפות אותה. מתברר כי הטכנולוגיה כגון האינטרנט או רשתות תקשורת יכולות להיות בעלות השפעה על החברה אך אינן יכולות להניע את בתי הספר להתחדש. לכאורה, נראה כי החברה במאה ה21 כיום מתקדמת יותר מאשר בתקופת המהפכה התעשייתית, אך מתברר כי במקרים רבים היא גם יותר שמרנית, במיוחד ההורים אשר לעתים בולמים תהליכי חדשנות בבתי הספר.

כבר בשנת הלימודים הקרובה יוכלו תלמידים בבתי הספר בקליפורניה ליהנות מספרים דיגיטאליים במתמטיקה ומדעים. מדינת קליפורניה הזמינה כבר לפני מספר חודשים קבוצה של מפתחי תוכן מומחים בנושאים אלה, כדי שיכינו את התכנים הנדרשים, אשר על-פי התוכנית ייכללו במסגרת תוכנית הלימודים של השנה הקרובה. עתה מתברר כי אחד הסעיפים בתכנית החדשנית מאפשר למורים בקליפורניה לפתח בעצמם ספרי לימוד דיגיטאליים ע"י בחירת חומרי לימוד ושאלות מאתגרות שהם חושבים לצרף, בתנאי שעונים על תכנית הלימודים. גישה זו המותירה למורים חופש פעולה רב יותר בבחינת חומרי הלימוד היא ללא ספק מהפך לא מבוטל בהתפתחות המקצועית של המורים בקליפורניה.

מחר 98 הייתה רפורמה מרחיקת לכת , פרי עבודתה של ועדה בראשותו של פרופסור חיים הררי ,שמטרתה להעניק לבוגרי בתי הספר בישראל מידע בסיסי וחיוני במדעים וטכנולוגיה . עשור אחרי המועד שנקבע להשלמתה מנתחים שלושה חוקרים ממכון וייצמן למה כמעט לא נותר ממנה דבר. יש כמה תובנות המציינים החוקרים בסיכום שלהם : היעדר תכניות לטווח ארוך: למשרד החינוך לא היו ועדיין אין תכניות ארוכות טווח, מובנות ומחייבות. היעדר אורך רוח: אחד הדברים שמכשילים שינוי במערכת החינוך הישראלית הוא טלטלת ה"רפורמות" בכל כמה שנים והעובדה שרפורמה חדשה סותרת על פי רוב את קודמתה. מערכת החינוך בנויה באופן שאינו מאפשר לראות שינויים משמעותיים בני קיימה בפחות מעשר שנים. לכן שר חינוך המבקש לקדם את מצב החינוך המדעי בישראל יתקשה לראות את פרי עמלו בזמן כהונתו בתפקיד ( פורטס , דיוויד. רוני מועלם , תמי לוי נחום ).