פרופ' יאיר נוימן ( ראש המחלקה לחינוך באוניברסיטת בן־גוריון, הוא חוקר רב־תחומי המפרסם ספרים ומאמרים במיטב ההוצאות וכתבי העת) . מדבר על שלושה סוגים של הבנה: סימבולית־פורמלית, פרשנית ואסתטית. "צריך ללמד תלמידים חשיבה רציונלית בריאה", הוא אומר, "שידעו לאתר טיעונים, לבקר טיעונים ולהמציא טיעונים. תרבות הטמטום שמקיפה אותנו ונתמכת על ידי רוח פוסט־מודרנית של 'הכול הולך' מדאיגה אותי מאוד" ( יורם הרפז) .

המאמר דן במערכת החינוך של אמריקה ובסטנדרטים הממשלתיים החדשים בחינוך מאז ספטמבר 2013, תוך התמקדות בהתנגדות לסטנדרטים הללו מצד המפלגה הרפובליקנית בארה"ב. בסתיו הקרוב, בפעם הראשונה, רוב הילדים האמריקאים בבתי הספר הציבוריים ילמדו לשלוט באותו סט קפדני יותר של מיומנויות במתמטיקה ובאנגלית. מטרות חדשות אלה, הידועות כסטנדרטים הממשלתיים בחינוך (Common Core State Standards), אומצו על ידי 46 מדינות במהלך גל הרפורמה (Ripley, Amanda, 2013).

היכן מתבצע החינוך היעיל והחשוב ביותר? בבית הספר? לא לדעתו של פיטר גריי, פסיכולוג אבולוציוני ומרצה בכיר לפסיכולוגיה בבוסטון קולג'. לטענת גריי, החינוך הטוב ביותר מתבצע דווקא במשחקים בשכונה ללא השגחת מבוגרים, משחקים שבהם לומדים הילדים כישורים חברתיים שונים שעתידים לסייע להם בחייהם יותר מכל חומר שנלמד במערכת החינוך הרשמית או בחוגים שונים. אלא שבחמישים השנה האחרונות הצטמצם מאוד מספר השעות שהילדים מבלים במשחקים בשכונה או בתחביבים שונים, במטרה לפנות מקום לשעות לימודים ארוכות יותר, להכנת שיעורי בית רבים ובחוגים בפיקוח מבוגרים. הורים רבים בימינו חוששים להתיר לילדיהם לצאת החוצה ולשחק עם ילדים אחרים הרחק מהבית וללא השגחה, וכך הסתיים לו תור הזהב של המשחק החופשי: אותה תקופה במחצית הראשונה של המאה העשרים שבה כבר לא נדרשה עבודת ילדים אך המגמות שתוארו לעיל, כמו גם ההתמכרות לבהייה בודדת במסכים (שאותה גריי אינו מזכיר), עדיין לא תפסו את מקומן.

שנחאי- מערכת החינוך בעיר הגדולה בסין הביאה את תלמידיה למקום הראשון במבחן פיזה גם במדעים, גם במתמטיקה וגם בקריאה. בדירוג OECD אמנם מופיעה דרום קוריאה במקום הראשון בקריאה, אך זאת מאחר ששנחאי היא עיר ולא מדינה שלמה. לסין כולה עדיין אין דירוג במבחנים. תוצאותיו של מבחן פיזה היממו את האמריקאים, שמעמדם כמעצמה כלכלית גלובלית מאוים על ידי סין והצמיחה הדוהרת שלה ( דפנה מאור).

לא למיין, לא להסליל, לא להשוות, לא לאלץ ילדים להתחרות” – מפציר חן למפרט במערכת החינוך, ומסביר היטב מדוע החינוך למצוינות מזיק כל כך. בספרו החדש והנוקב כותב חן למפרט, פדגוג ביקורתי, על איוולת המצוינות", ומתאר את האופן שבו נהפך המושג הריק הזה (שכן כל כולו פונקציה של השוואה בין ביצועים יחסיים) לאידיאל חינוכי בפני עצמו. הוא מראה כיצד הצבת ההצלחה כערך פירושה ויתור על הסיבתיות ועל הדרך, כלומר על החינוך ( שירה סתיו ).

הבוגר הרצוי של מערכת חינוך שעוסקת בחינוך הוא אדם שחייו הם בעלי משמעות. מהם חיים בעלי משמעות? כיצד מחנכים אליהם? מערכת החינוך מדגישה פיתוח מיומנויות קוגניטיביות־אינסטרומנטליות של חישוב, ניתוח, היסק וכדומה ומזניחה היבטים קיומיים ומהותיים יותר של תהליך הלמידה כגון מודעות עצמית, התבוננות פנימית ותובנה (Hart 2003). הדגש הזה מותיר את ההתייחסות לשאלות הנוגעות לאושר, לתכלית ולמשמעות מחוץ לשיח ולמעשה החינוכיים. פיתוח מיומנויות חשיבה לטווח הקצר אינו מאפשר יצירת זהות פנימית יציבה ("מיהו האדם שברצוני להיות?") ואינו מקדם פיתוח והתחייבות למטרה מעוררת השראה ("למה אני שואף בחיי?"). ללא כיוון או מטרה משמעותית, אין טעם והנעה לפעול.החיפוש אחר מהות, תכלית ופשר – החל במיתוסים שאנשים סיפרו סביב המדורה, עבור בדתות ומפעלי תרבות וכלה בהגות בת ימינו – הוא בליבת הקיום האנושי, והוא מכונן אותנו כ"בני אדם". ויקטור פראנקל, אבי תורת הלוגותרפיה (תרפיה באמצעות משמעות), ציין שנטייתם הטבעית של בני האדם היא חיפוש משמעות ושהאושר הוא תוצר לוואי של החיפוש הזה (פנינית רוסו־נצר).