שאלה ראשונה: מהי פדגוגיה טובה ? מרכיבים של הוראה אפקטיביתהגדרת פדגוגיה טובה היא משימה מורכבת, בין הקשיים: 1. החשיבות שבפיתוח מערכת קריטריונים להערכת הוראה מצוינת ואפקטיבית בצורה ברורה, כך שהם יהיו ניתנים לצפייה ולדרוג ברורים; עם זאת בצד הידיעה שהתמקדות בהתנהגויות עצמן תהייה תמיד מוגבלות, וצריך לחשוב במונחים של פדגוגיה מקצועית שבה שיפוט הוא מרכיב חיוני. עם זאת, הערכת איכות לא תהייה אף פעם ישירה; 2. אי-היכולת להיות ספציפיים די הצורך. אף שבהירות בניסוחי העקרונות שבבסיס פדגוגיה טובה/מצוינת חשובה ((James & Pollard, 2011, יש צורך ליחס אותם למשהו שניתן לצפייה. התיאוריה צריכה להיות ספציפית דיה כך שניתן יהיה לבוחנה אמפירית ולהוביל לפעולות מוגדרות כהלכה.

הגדרת הכותבים: הוראה מצוינת מוגדרת כהוראה המובילה להתקדמות משופרת של תלמידים. זוהי הוראה אפקטיבית המובילה להישגים בעלי השפעה על הצלחת תלמידים בעתיד. הסקירה מתייחסת לשלוש שאלות:שאלה ראשונה: מה הופך הוראה למצוינת? – להוראה מצוינת שישה מרכיבים: • ידע תוכן פדגוגי, יש עדויות מבוססות של השפעות על תוצרי תלמידים • איכות ההוראה, יש עדויות מבוססות של השפעות על תוצרי תלמידים • אקלים כיתה, יש עדויות בינוניות/מתונות של השפעות על תוצרי תלמידים• ניהול כיתה, יש עדויות בינוניות/מתונות של השפעות על תוצרי תלמידים• אמונות מורים, יש עדויות מסוימות של השפעות על תוצרי תלמידים• התנהגויות מקצועיות, יש עדויות מסוימות של השפעות על תוצרי תלמידים.

הוראה היא המרכיב המרכזי בתהליכי הכשרת מורים (Britzman, 1991). המגמה העכשווית ממקדת וממקמת את ההכשרה בלימוד תוך כדי ומן המעשה. השאלה היא אם מגמה זו אכן מובילה להקטנת הפער בין ידע על הוראה לבין ידע הנובע מהתנסות בה, בין תיאוריה למעשה או בין קורסים בהכשרה לבין עבודה מעשית (Zeichner, 2012, Ball & Forzani, 2009). אימוץ כיוון זה מחייב הגדלת שעות ההתנסות המעשית, וחיזוק של מעורבות מורי המורים בהבניה מחודשת של מדיניות וארגון תוכניות הכשרה, של בחירת תכנים ושל עיצוב פדגוגיה. זאת כדי להבטיח שהשינוי אכן ייקלט וישפר את איכות ההכשרה וההוראה (McDonald & Zeichner, 2009). המאמר כולל דוגמאות של התנסות הכותבים בעיצוב קורסי הכשרה במתודולוגיה של הוראת מקצועות (מדעים ומתמטיקה, הוראת ספרות/שפה ואוריינות) תוך יישום הגישה של הכשרה מבוססת-מעשה (McDonald, M., Kazemi, E., Kelley-Petersen, M., Mikolasy, K., Thompson, J., Valencia, S. W., & Windschitl, M).

המאמר מציג מחקר-עצמי של קבוצת סטודנטים לדוקטורט בחינוך, שחקרו את צמיחת זהותם כחוקרי הכשרת מורים תוך כדי לימודים לתואר השלישי במסגרת קבוצת תמיכה שהקימו. המחקר העצמי נמשך שנה במטרה לבחון כיצד ההשתתפות בקבוצה תורמת לצמיחת זהויותיהם כמורי-מורים חוקרים. התמיכה ההדדית באה לידי ביטוי בהעלאת זוויות ראייה חדשות אל מול נתוני המחקרים , האזנה לניתוחים של כל אחד, קריאה והערות על טיוטות, ותיקוף או מתן אישור לערך של המחקרים. הם גם פתחו הבנות משותפות בדבר המורכבויות של הכשרת מורים ושיתופיות במהלך הדיונים הרפלקטיביים שלהם שהתמקדו בקישור המחקר והשיתוף לפרקטיקה כמורי מורים.

חלק חשוב בהכשרת מורים הוא הדרך שבה מורים מקשרים תיאוריה למעשה והופכים למומחים בקבלת החלטות ובביצוען תוך היענות לצורכי תלמידים. מבנה תוכניות הכשרה (4 שנתיות, 5 שנתיות וכדו') אינו הגורם המכריע בניבוי הצלחת תוכנית (Darling-Hammond, 2006b), מאפיינים אחרים משפיעים על כך. תוכניות הכשרה שונות מפתחות סוגי ידע שונים בקרב המתכשרים ומקדמים אותם לרמות שונות של מוכנות. לצורך המחקר נבחנו שבע תוכניות הכשרה שאופיינו כמצוינות/מופתיות ושבוגריהן נמצאו מוכשרים בצורה טובה מאוד להוראה. המאפיינים ביטאו מגוון מוסדות: פרטיים וציבוריים, פונים לבעלי תואר ראשון או לחסרי תואר ראשון, גדולים וקטנים (Linda Darling-Hammond).

מקומה המרכזי של ההתנסות בהתכשרות להוראה מקבלת ביטוי רחב בין היתר במגמות גלובליות ובהן: שימת דגש על התנסויות בית-ספריות, הרחבת הדרישות מהמתכשרים בהתנסות, והקריאה האחרונה בארה"ב להכשרת מורים מבוססת התנסות. כיוונים אלה מלווים בשינוי תיאורטי ביחס לדרך שבה מורים מתכשרים להוראה. המסגרות המדוברות: (1) התנסויות שדה ראשוניות; (2) התנסות מעשית אקסטנסיבית; (3) שנת הכניסה להוראה. כל אחת משלוש המסגרות מאופיינת ברמה שונה של הזדמנויות למידה בשלבים שונים של ההתפתחות מקצועית. מטרת המחקר היתה לחקור הבדלים פוטנציאליים בציפיות של החונכים מהצמיחה המקצועית של המונחים. במחקר השתתפו 18מאמנים/חונכים בעלי ניסיון קודם בתפקיד בכל המסגרות. הם רואיינו בראיונות חצי מובנים (Gut, D. M., Beam, P. C., Henning, J. E., Cochran, D. C., & Knight, R. T.).

עליית חשיבות החינוך כמשאב לפיתוח אישי של הפרט וכמנוע לצמיחה כלכלית וחברתית של המדינה, לצד ההכרה הגוברת במקומם המרכזי של מורים בתהליכי החינוך, ממקדת את תשומת לבם של קובעי מדיניות חינוך במדינות רבות בהכשרת כוח ההוראה. השאיפה למצוא דרכים יעילות ומוצלחות להכשרת מורים נמצאת על סדר היום של חוקרי חינוך, של משרדי חינוך ושל גורמים במגזר השלישי זה כמה עשורים. בתוך תהליכי חיפוש אלה מופנה זרקור במיוחד אל הרכיב ההתנסותי בהכשרה – העבודה המעשית. כמו בפרופסיות רבות אחרות, יש לחלק זה של ההכשרה מקום מרכזי ומהותי, שכן הוא החוליה המקשרת שבין הלימודים לעולם העבודה, בין התאוריה למעשה, בין היות הסטודנט לומד להיותו מלמד (תמר אריאב).