פרופ' יאיר נוימן ( ראש המחלקה לחינוך באוניברסיטת בן־גוריון, הוא חוקר רב־תחומי המפרסם ספרים ומאמרים במיטב ההוצאות וכתבי העת) . מדבר על שלושה סוגים של הבנה: סימבולית־פורמלית, פרשנית ואסתטית. "צריך ללמד תלמידים חשיבה רציונלית בריאה", הוא אומר, "שידעו לאתר טיעונים, לבקר טיעונים ולהמציא טיעונים. תרבות הטמטום שמקיפה אותנו ונתמכת על ידי רוח פוסט־מודרנית של 'הכול הולך' מדאיגה אותי מאוד" ( יורם הרפז) .

במאמר זה מבקשים המחברים להציג את ממצאי המחקר האתנוגרפי של החינוך הפורמלי והלא פורמלי לילדים ולבני נוער בישראל שפורסמו בעשורים האחרונים בארץ ומחוצה לה. מכאן שלא כללו בסקירה זו את החינוך הגבוה ואת הכשרת המורים, שאמנם נעשו עליהם לא מעט עבודות מחקר איכותניות שונות, אך רק מעט אתנוגרפיות ( שמחה שלסקי, ברכה אלפרט, נעמה צבר-בן יהושע).

מאמר מעניין אודות השינוי הפדגוגי הנדרש כיום בלמידה הקיימת. הפדגוגיה שהיתה מבוססת עד כה בעיקר על ציר תכנים וצבירתם ע"י תלמידים הולכת ומאבדת את אחיזתה נוכח השינויים האדירים בהשגת ידע ונגישות לידע בעולם . הפדגוגיה שתתפתח בעתיד תתבסס יותר על ארגון הלמידה והבנה ע"י הלומד ופחות ע"י צבירת ידע באמצעות סטנדרטים. אבל המעבר מצבירת תכנים וידע להבנה תלוי בראש ובראשונה ביצירת מצבי למידה אותנטיים לתלמידים בבתי הספר או לסטודנטים באוניברסיטה ( CIOLAN, Lucian).

הקונקטיביזם מנסה לכלול בתוך הלמידה דברים חדשים, שאין בתיאוריות הקיימות (ביהביוריזם, קוגניטיביזם וקונסטרוקטיביזם): את הטכנולוגיה – כיום הטכנולוגיה ממלאת חלקים רבים מתוך התהליכים הקוגניטיביים בלמידה. תהליכים שקודם מולאו ע"י הלומדים עצמם. (למשל, אחסון המידע ואיחזורו – קודם הם היו בתוך מוח הלומד, וכיום ניתן לאחסנו במחשב או ברשת). ב. את הקישוריות (connection ) שבין אנשים – העולם היום הפך לעולם של רשתות . את שני אלה – יצירת קשרים ושימוש בטכנולוגיה – רואה התיאוריה כפעילויות למידה לכל דבר (למשל – יצירת קשרים עם אחרים כדי לשאוב מהם ידע, ושימוש בטכנולוגיה כדי לאחסן מידע). טענת המחברים היא שרק תיאוריה כזו היא עדכנית לעידן בו אנו נמצאים כיום – העידן הדיגיטלי. והדגש הוא על קישוריות: אנו משיגים את היכולת שלנו לפעול ולעשות כתוצאה מיצירת קשרים ( יוסי לב) .

היכן מתבצע החינוך היעיל והחשוב ביותר? בבית הספר? לא לדעתו של פיטר גריי, פסיכולוג אבולוציוני ומרצה בכיר לפסיכולוגיה בבוסטון קולג'. לטענת גריי, החינוך הטוב ביותר מתבצע דווקא במשחקים בשכונה ללא השגחת מבוגרים, משחקים שבהם לומדים הילדים כישורים חברתיים שונים שעתידים לסייע להם בחייהם יותר מכל חומר שנלמד במערכת החינוך הרשמית או בחוגים שונים. אלא שבחמישים השנה האחרונות הצטמצם מאוד מספר השעות שהילדים מבלים במשחקים בשכונה או בתחביבים שונים, במטרה לפנות מקום לשעות לימודים ארוכות יותר, להכנת שיעורי בית רבים ובחוגים בפיקוח מבוגרים. הורים רבים בימינו חוששים להתיר לילדיהם לצאת החוצה ולשחק עם ילדים אחרים הרחק מהבית וללא השגחה, וכך הסתיים לו תור הזהב של המשחק החופשי: אותה תקופה במחצית הראשונה של המאה העשרים שבה כבר לא נדרשה עבודת ילדים אך המגמות שתוארו לעיל, כמו גם ההתמכרות לבהייה בודדת במסכים (שאותה גריי אינו מזכיר), עדיין לא תפסו את מקומן.