מאמר זה מנסה לחלץ אפיון כולל וחיובי (לא שולל) של סמכות חינוכית מתורתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה. ניסיון זה משמעותי במיוחד בעידן בו הסמכות החינוכית מצויה במשבר גדול. עיקרו של משבר זה הוא ערעור האמון המוחלט בתבונה, במדע ובקידמה – ערעור שנעשה על-ידי ניטשה (ניטשה, 1999א, 1999ב) ומשתלב גם ברוח התקופה. הסמכות החינוכית דינמית ומתפתחת. היא מופיעה כסמכות חיצונית, שקיימת אצל מחנך אותנטי וראוי, עוברת דרך סמכות עצמאית ואותנטית אצל המתחנך, המשתחרר מסמכות חברתית חיצונית ומזויפת, מתעלה מעליה ומתקדם לעבר עצמאות ואותנטיות. התפתחות סמכות חינוכית זו נשענת גם על לימוד הידיעות והדוגמה האישית של אחרים, תוך קביעת יעדים ומטרות לחינוך, דהיינו מתוכו של בעל הסמכות. רעיון הסמכות החינוכית הדינמית ניתן להצדקה על דרישתו של ניטשה לאותנטיות של היחיד, להתגברותו העצמית, לחיפושו העצמי וליצירתיותו. המחבר טוען, כי סמכות זו ניתנה להכלה לא רק על יחידי סגולה אלא על כל בני החברה, אף אם הדבר חורג מכתביו של ניטשה המפורשים ולמרות העובדה, שקשה למצוא בדבריו דרישות להיבט של סולידריות ולפן שיתופי בחיי היחיד, הנחוצים לאפיון של סמכות חינוכית ראויה (ערן גוסקוב).

מחבר המאמר מציע לייבא לישראל תכנית לימודים הרווחת באוניברסיטאות מובילות בארצות הברית. כמענה למשבר במדעי הרוח, מזמין המחבר את הקוראים לבחון את האפשרות של לימודי ליבה שיהיו מובֽנים לתוך תכניות הלימודים במערכת ההשכלה הגבוהה. המענה שמציע המחבר מושתת על תכניות שקיימות באוניברסיטאות ייל וקולומביה והמתמקדות ב"ספרי מופת" (Great Books). התכניות מפגישות סטודנטים באופןישיר עם טקסטים קלאסיים, העוסקים בין היתר ב"דילמות הגדולות" של הקיום האנושי והמאפשרים גיבוש זהות ופיתוח אנושיות. המחבר דן בהיבטים של תוכן ופדגוגיה ומציע שתי אפשרויות ליישום הגישה במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. הוא מסכם בקָבעו שמודל זה מתאים במיוחד לחברה הישראלית, שכן הוא "מעודד מפגש בלתי אמצעי עם הטקסטים התרבותיים המכוננים ומבוסס על דיון ביקורתי, שבו בוחן הסטודנט את עצמו ואת החברה שבה הוא חי למול מורשת העבר" (עידו חברוני).

בעשור האחרון חיזקה מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל את מחויבותה החברתית ופיתחה תכניות חדשות למעורבות סטודנטים בקהילה. רבות מהתכניות הללו משלבות בין ידע אקדמי לפעילות חברתית ובין תיאוריה לפרקטיקה. התפתחות זו היא חלק ממגמה בין־לאומית של חזרה לתפקידה המסורתי של האקדמיה כמקדמת ערכים של דמוקרטיה והשתתפות אזרחית פעילה. בהתבסס על שיטת "למידה מהצלחות", מציגים הכותבים סיפור הצלחה של קורס משַלב עשייה אחד, "מתורגמנות קהילתית" באוניברסיטת בר־אילן, וממנו גוזרים ארבעה מדדים עיקריים לבחינת הצלחה: מחויבות, עקביות, למידה והקשרים (מודל מַעֲלָ"ה). המאמר מדגיש את הצורך במחויבות של כל השותפים בתהליך: הסטודנטים, המרצים, המוסדות להשכלה גבוהה, ארגוני החברה האזרחית ונציגי הקהילות (דפנה גולן, יונה רוזנפלד).

מה שמבחין בין מורה כשיר למורה טוב הוא היכולת של האחרון לבצע שיפוטים ולהביאם למעשה החינוכי. המעשה החינוכי כמו גם הכשרת המורים צריכים לכוון ליצירת מחנך טוב. זוהי גישה מבוססת מידות-טובות (של המורה), והיא שונה מגישה המדגישה כשירויות או הנשענת על ראיות ונתונים מנותקים ממיהות המורה. הכשרה ראשונית של מורים משחקת תפקיד חשוב בפיתוח מידות טובות של מחנכים, והיא מזמנת לפתחם של מורים חדשים אפשרויות להוסיף ולגדול בחכמה החינוכית, שבמסגרתה, השאלה מה רצוי מבחינה חינוכית, תוסיף ותהיה שאלה מרכזית גם בהמשך (Gert J. J. Biesta).