בעידן של עתירות במבחני מדידה ומבחני הישגים בבתי ספר בארה"ב ( וגם בישראל) קשה לדמיין מורה המסוגל להעריך תלמידים ללא מבחנים, אך Joanne Yatvin , מורה לאנגלית ומדריכת מורים לאנגלית באוניברסיטת פורטלנד ( מנהלת בית ספר לשעבר) סבורה כי הדבר אפשרי ואפילו רצוי. היתרונות של הפחתת משטר הבחינות בבתי הספר הם משמעותיים ויכולים לתרום רבות למוטיבציה של הלומדים. ניתן להעריך תלמידים באמצעות מעורבות שלהם בפרויקטים , בקבוצות למידה ומטלות כתיבה מגוונות . בתקופה שבה ניהלה ביה"ס יישמה הכותבת את הפילוסופיה החינוכית הזו הלכה למעשה והצליחה לשפר את הישגי התלמידים ( Joanne Yatvin).

כמה תובנות מעניינות שמביא ג'יי הורוויץ במאמרון חדש שלו על מבחנים וסטנדרטים בעולם . "פרופסור לארי קובן כותב שהסטנדרטים החדשים, והמבחנים שאמורים להעריך אם תלמידי ארה"ב עומדים בהם, מהווים התירוץ החדש למכירת חומרה ולומדה לבתי הספר. עבור החברות שמפתחות ומוכרות את המבחנים האלה מדובר ברווחים של עשרות מיליוני דולרים. בנוסף, למבחנים האלה השפעה גדולה על יום הלימודים בבית הספר, כאשר שעות למידה יקרות מוקדשות להם, וחלק ניכר ממערך הלימודים מופנה להכנה לקראתם. יש כאן מקרה של הזנב שמכשכש בכלב, כאשר כמעט לכולם ברור שבארה"ב בתי הספר נדרשים להתאים את עצמם למבחנים במקום שהמערכת תפתח שיטות הערכה שבאמת בודקות את הלמידה שאמורה להתרחש בהם" ( ( ג'יי הורוויץ ) .

פרופסור אמריטוס לארי קובן , מטובי החוקרים בעולם בנושאי תהליכי למידה ושינוי חינוכי, טוען במאמר זה כי אם באמת רוצים לדעת ולהבין מורים, הוראה, למידה, ותלמידים, יש להקדיש זמן לצפייה ולהאזנה בכיתה בשחקני המפתח היוצרים את השיעורים. ולכן, מחקר בכיתה הוא חיוני להבנת האופן שבו ההחלטות של קובעי המדיניות שכוונו לשיפור תכנית הלימודים וההוראה מוצאות לפועל (Larry Cuban, 2014).

מטרת המחקר הנוכחי הייתה להרחיב את ההבנות הקיימות בדבר חונכות דיסציפלינרית, ולהאיר את בסיסי הידע והמעשה ואת המורכבויות של ביצוע חונכות מסוג זה. זהו מחקר דו-שנתי שנערך במסגרת תוכנית לקליטת מורים מתחילים בקליפורניה בחטיבה העליונה. השתתפו 31 מורים מתחילים בשנה ראשונה או שנייה של הוראה וחונכיהם. החונכים נשאלו מה צריך חונך לדעת כדי לבצע חונכות-תוכן בתחומי הדעת השונים (Achinstein, B., & Davis, E).

הערכת הישגים בדמות ציונים משטיחה את הלמידה, מעודדת מוטיבציות חיצוניות והשוואה חברתית. היא פוגעת באוטונומיה של הלומד ועלולה לפגוע גם בתחושת המסוגלות שלו (למפרט, 2013). במשך שתיים עשרה שנים ולאחר מכן בלימודי התואר הראשון, אנחנו מורגלים לעשות את הנדרש מאיתנו בבית הספר (שיעורי בית, עבודות, מבחנים וכולי) על מנת לרצות את המורים שלנו (ואולי את ההורים) ולעמוד בציפיות שלהם (שהפכו אולי גם לציפיות שלנו) (ורד רפאלי).

עיסוק מעמיק בהערכה יכול לשנות עמדות כלפי הערכה. מן המתכשרים להוראה מצופה לפתח עמדה שונה מעמדתם כתלמיד בית-ספר ביחס למבחן ולכלי הערכה אחרים; להשתנות מעמדה של חרדה והימנעות לעמדה של הבנה וענייניות, שרואה את ההערכה ככלי התורם לתהליכי הוראה ולמידה. בהערכה הפדגוגית, במסגרת הפרקטיקה בהוראה, יכולה להתנהל מערכת הערכה מגוונת מאוד, בה יש מקום רב להערכה עצמית, לשיתוף בהערכה, לדיאלוג על ההערכה ולהכרות עם תהליכים וכלי הערכה בכיתה. מחברת המאמר מתארת להלן את ההיקף והעומק של היכרות והתנסות עם הערכה המתאפשרים בהתנסות, ואת התנאים בהם ניתן לשנות את העמדות והידע של הסטודנטים לגבי הערכה ( אסתר כהן (סייג)

מהי "הוראה משמעותית"? הוראה משמעותית היא הוראה המושתת על שלוש הנחות יסוד אלה: 1. אי-אפשר לכפות את הלמידה; 2. בני אדם הם יצורים סקרניים מטבעם; 3. החינוך אינו משהו שעושים לאנשים, אלא משהו שאנשים עושים לעצמם. מול מציאות רדודה ועגומה בחינוך אפשר וצריך להעמיד מציאות אחרת, המבוססת על הוראה משמעותית, שבה: מעודדים סקרנות ומשבחים את גילוייה; המורה הוא אדם אמפתי, מכבד ואכפתי; אפשר ללמוד דברים חדשים, בכוחות עצמך ובעזרת המורה; יש מקום לספונטניות; התלמיד פעיל ותורם לקבוצה הלומדת; התלמיד מוערך כאדם (יוסף אבינון).