אי אפשר למחוק ולהעלים רגשות שליליים, וגם לא פשוט להתעלם מהם. אם כך, הדרך הנכונה היא לנסות לראות את הטוב, לגלות אמפתיה כלפי עצמנו וסביבתנו ולהצליח לאזן בין רגשות נעימים ולא-נעימים. מאמר זה מצביע על כמה גישות פסיביות ואקטיביות שבכוחן לסייע למורים לפתח מיומנויות של ויסות רגשי ואינטליגנציה רגשית, מתוך שאיפה לייצר אקלים בית ספרי חיובי.

מחקר זה קורא לאתר דרכים לשיפור והעצמת הוויסות הרגשי בקרב מורים וגורס כי ראוי להרבות בסדנאות אשר עובדות על הפן המנטלי ולהציע לסגל המורים התערבויות בתחומים של מסוגלות עצמית, חוסן וכושר עמידה. השתתפות בפעילויות מסוג זה, או אפילו קריאת חומרים בנושא של ויסות רגשי, יכולה לעורר את מודעותם לתופעה, להרחיב את מידת הגמישות והסתגלנות שלהם, לחדד את יכולתם לניהול משברים ולפתרון בעיות, להציב בפניהם יעדים חדשים, להיטיב עם בריאותם הנפשית ולחזק את כוח ההוראה.

צליחת השנתיים הראשונות בהוראה מהווה אתגר עצום, ובעל חשיבות גדולה. מאמר זה בוחן את צרכיהם של מורי שנה ראשונה ושנייה ואת האופן בו הם תופסים את כניסתם להוראה באופן רטרוספקטיבי. באמצעות כך, מציע המחקר משנה פדגוגית מחודשת ומושכלת עבור מוסדות ההכשרה להוראה אשר שולחים את בוגריהם לאייש את הכיתות ועבור בתי ספר אשר מגבשים תוכניות קליטה וליווי.

למוסדות הכשרה להוראה יש הזדמנות ויכולת לעורר מודעות, לטפח אמפתיה, לחשוף פרחי הוראה לנקודת מבט שונה ולנתץ תפיסות שגויות בנוגע לעוני. זאת, באמצעות פעילויות כיתתיות, סימולציות, הרצאות, דיונים וסיורים קהילתיים. מערכות חינוך מודרניות צריכות להיות מודעות להשפעה של עוני על תלמידים ולהבין שמורים ומחנכים יכולים להיות סוכני השינוי.

לגישה הרפלקטיבית פוטנציאל לייעל את המערכת הבית ספרית העתידית ברמה הפרטנית והכללית. שכן, זו מאפשרת למורי העתיד לגבש גישות פדגוגיות יצירתיות וחדשניות, והתמודדות ביעילות וביצירתיות עם קשיים ואתגרים קיימים ועתידיים. בנוסף, גישה זו מסייעת למורים להבין את עצמם טוב יותר, ללמוד להשתפר בכוחות עצמם, להשחיז את מיומנויות ההוראה, לפתח מיומנויות אוטונומיות ומוכוונות-עצמית ולפתח הרגל בריא של למידה לאורך החיים.