האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה (APA) פרסמה לאחרונה מסמך מקיף, המונה עקרונות לשיפור ההוראה והלמידה בגן ובבית הספר ואשר מבוססים על מחקר בתחום הפסיכולוגיה (אפריל 2015). הקטגוריות העיקריות בהן עוסקים העקרונות הן: 1. קוגניציה ולמידה; 2. מוטיבציה; 3. הקשר חברתי ורגשי; 4. הקשר ולמידה; 5. הערכה. לגבי כל עיקרון, מופיע הסבר קצר לצד המלצה ליישום על ידי המורה (גילמור קשת).

מחקר זה בחן אמונות מורים, ידע ופרקטיקה כיתתית לגבי למידה מכוונת עצמית (Self-regulated learning) עבור עשרה מורים בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים. החוקרים השתמשו במודל הלמידה מכוונת עצמית של בארי זימרמן (Barry Zimmerman) כמסגרת עבור השיטות והתוצאות שלהם. הם אספו נתונים באמצעות שאלונים, תצפיות בכיתות וראיונות עם המשתתפים. נמצא כי למורים היו אמונות חיוביות לגבי תפקידה של למידה מכוונת עצמית בכיתות שלהם אך היו להם מספר הסתייגויות לגבי היכולת של התלמידים לווסת באופן עצמי את הלמידה בכיתות (Spruce, Robin; Bol, Linda, 2015).

המחברים טוענים שכאשר אוכלוסיות הסטודנטים משתנות במהירות, אמצעים גדולים ועקיפים של למידת סטודנטים לא יעמדו יותר בעצמם כהסבר מקיף; במקום זאת, המחברים פונים ליסודות פילוסופיים ואפיסטמולוגיים של חקירה איכותנית כדרך אחת לחשוב אודות תפיסת המורכבות במסגרת התנסויות הלמידה של סטודנטים. גישות איכותניות להערכה עשויות לספק אפשרויות חדשות עבור הידע שלנו עצמנו ביחס להערכה, וגם לספק מרחב שבו אנו לומדים יותר לגבי למידה (Newhart, Daniel W., 2015).

רותי סלומון מפנה את תשומת ליבנו לחמשת המפתחות ללמידה מבוססת פרויקטים איכותית, כפי שהוגדרו באתר Edutopia: א. על הפרויקט להיות מחובר לעולם האמיתי; ב. על הפרויקט לעסוק בנושא מתוך תוכנית הלימודים הנדרשת והסטנדרטים המחייבים; ג. על המורה להפעיל למידה שיתופית מובנית; ד. על הלמידה להתנהל תוך הכוונה עצמית של התלמידים; ה. על הלמידה להיות מלווה בהערכה לכל אורך התהליך (רותי סלומון).

במאמר זה, המחברים מספרים את הסיפור של חקירה, תכנון, יישום ולמידה של גילום של פרקטיקות הערכה לא-מסורתיות בקורס לשיטות מחקר לחינוך יסודי באוניברסיטה. המחברים ארגנו מחקר זה תוך שימוש במטאפורה של תכנייה (Playbill), החל בפרולוג, בהמשך שלוש מערכות והפסקה, ומסכמים באפילוג. מטרתם הייתה להתאים טוב יותר את פרקטיקות ההערכה שלהם לאמונות ולערכים שלהם לגבי הוראה ולמידה (Cydis, Susan; Galantino, Mary Lou; Hood, Cara; Padded, Mary; Richard, Marc, 2015).

מסוגלות עצמית (Bandura, 1997) של מתכשרים ומורים בפועל נחקרת רבות מתוך הבנה שהיא מהווה גורם משפיע על מחויבותם להוראה, על נשירה, על הישגי תלמידים ועל נכונות לאמץ ולבצע רפורמות חינוכיות (Chestnut & Cullen, 2014). לאמונות במסוגלות עצמית יש תפקיד מרכזי בתיאוריות חברתיות-קוגניטיביות (Lent et al., 1994, Bandura, 1986, 1997), והן תורמות להסברים של התפתחות קריירה אישית, בחירות תעסוקתיות וחינוכיות והצלחה אקדמית ומקצועית. טענת החוקרים היא שמתוך סקירה של 33 מאמרים ניתן לומר שיש קשר בין אמונות של מתכשרים ומורים על מסוגלות עצמית לבין מחויבות למקצוע. מסוגלות עצמית עשויה להיות מנבא להתמדה בהוראה ולהפחתת נשירה. ממצא זה עשוי לשמש לבניה של תוכניות ההכשרה והתפתחות מקצועית (Chestnut, S.R., & Burly, H).