מה זה חינוך להבנה? כדאי לחלק את השאלה הגדולה מאוד לשלוש שאלות גדולות: מהי הבנה; מה ראוי להבין; ואיך מחנכים להבנה. אפשר לקרוא לשאלה הראשונה שאלה מהותית; לשנייה – שאלה ערכית; ולשלישית – שאלה מעשית. אנחנו הרי צריכים לדעת משהו על מהות ההבנה כדי שנוכל לקדם אותה; אנחנו גם צריכים לדעת לאילו תכנים בעלי ערך כדאי לכוון אותה; וכן, אנחנו צריכים לדעת כיצד לקדם ולכוון אותה ביעילות (יורם הרפז).

פרק זה טוען, כי תנועת המחשבה של "הוראה לשם הבנה" (Teaching for Understanding), הפועלת בעולם ובארץ בעשורים האחרונים, הצליחה לפתח מסגרות הוראה יעילות להבנת התכנים שנלמדים בבתי הספר. עם זאת, תנועה זו נכשלה בכל הקשור לבניית תפיסה חינוכית כוללת שמאפשרת הבנה מעמיקה, מורכבת וביקורתית של העולם ולא התייצבה במרכז מערכת החינוך. לדעת המחבר, הדבר נגרם, לפחות באופן חלקי, בשל כשלים משותפים לרוב הוגי התנועה. הפרק מציע דרכים להתמודד עם כשלים אלה במגמה להביא לחינוך להבנת העולם (אמנון כרמון).

כותב המאמר מקבל את התפיסה לפיה יש לשנות את פני החינוך, מחינוך אינסטרומנטלי לחינוך המיוסד על משמעות. הנחת היסוד היא שפעילות אנושית פורייה נוצרת רק כשאדם מייחס משמעות למעשיו. בהתאם לכך יש לתור אחר תהליך חינוכי המיוסד על משמעות, תהליך שניתן למוצאו בחינוך לאמנות. עם זאת, המאמר משרטט את גבולותיה של תפישה זו, ואת הסכנות העולות מחצייתם.

זוהי ביקורת על ספרו החדש של לארי קיובן, היסטוריון מוביל של החינוך האמריקני, שחיבוריו הקלאסיים "מורים ומכונות", "כיצד מורים לימדו" ו"טיקרינג לקראת אוטופיה" אשר כתב עם דייוויד טייק, לצד עשרות פרסומים נוספים, זכו לתשומת לב רבה. הפרויקט האחרון, שספר זה מתארו, עוסק ביציבות ובשינוי. השאלה המרכזית, שמנותחת בספר היא מה השתנה ומה נשאר קבוע בתוכן ובפדגוגיה של היסטוריית בית הספר העל-יסודי במהלך חצי המאה שעברה. במענה על השאלה המחבר מביא מגישת המורשת (שימור העבר) והגישה ההיסטורית להוראה (המדגישה חשיבה ביקורתית) ומדגיש את המתח שביניהן כפי שבא לידי ביטוי במדיניות ובפרקטיקה. המחבר מרמז, שאף שבתי הספר ציידו את מוריהם בשתי גישות אלה, הן מובילות לכיוונים שונים (A. J. Angulo).

השיח הציבורי ושיח המדיניות לגבי התוכן של תכניות הלימודים בהיסטוריה מעורר ויכוחים באופן תדיר, אך קולם של המורים להיסטוריה נעדר לעיתים קרובות מדיון זה. בהתבסס על סקר מקוון בקנה מידה רחב שנערך בקרב מורים להיסטוריה באנגליה, מאמר זה חוקר את תגובותיהם לרפורמות גדולות בתכנית הלימודים שהוצעו על ידי הממשלה בפברואר 2013. בפרט, המאמר בוחן את תגובות המורים לתכניות הממשלה לקבוע רשימת נושאים, אירועים ואישים שילמדו בסדר כרונולוגי אשר כל התלמידים יחויבו ללמוד עליהם (Harris, Richard; Burn, Katharine, 2016).

במאמר זה מתייחס המחבר בקצרה לטיב היחסים בין אתיקה לפדגוגיה, ובעיקר עומד על הצורך הדחוף בביסוס ריבונות חינוכית הנשענת על אתיקה מקצועית. הוא פותח בהצגת האתיקה, או הדעת העיונית והביקורתית המכונה בעברית "תורת המידות", כעיסוק אקדמי וציבורי שמבקש לעמוד על היסודות המכוננים חיי אנוש במיטבם (כיצד נכון וראוי לבני אדם להנהיג את חייהם) ועל הדרכים המוצלחות ביותר להגשמת חיים אנושיים מלאים, מספקים וראויים. בתור שכזאת, תורת מידות ומסכת אידיאליים לחיים ראויים, האתיקה משמשת הבסיס הנורמטיבי לפדגוגיה: שיח פילוסופי בדבר אנושיות במלוא התפתחותה ובשיא תפארתה אשר אמור להנחות את אנשי החינוך בהגשמת שליחותם המקצועית: סיוע לצעירים במימוש הפוטנציאל הגלום בהם, העצמתם לקראת חיים אוטונומיים ומלאים והכשרתם להשתתפות הוגנת ופורייה בחברה (נמרוד אלוני).

מאמר זה מבקש להשיב על השאלה מה צריך לכלול החינוך העכשווי שמכין את האזרח, העובד ואיש המשפחה לעוד כשישים שנים. שאלה זו אינהרנטית לעיסוק החינוכי, שמטבעו עוסק בעתיד ובהכשרת הדור הצעיר לכניסה לעולם המבוגרים ולהשתלבותו במציאות העתידית (ניר מיכאלי).