אינטרטקסטואליות היא שיטה ספרותית אשר שימוש בה כמוהו כקוד המאפשר – במילים ספורות – התחברות לעולם אחר, לסיפור שכבר סופר ומאיר בדרכו את הטקסט העילי. בספרה "הקסם שבקשר" (אלקד-להמן, 2006) הרחיבה פרופ' אילנה אלקד-להמן את המושג וטענה כי השיח הספרותי הוא בין הטקסט העילי לבין רקעים שונים שאינם בהכרח טקסטים, אלא כאלה העשויים לייצג ביוגרפיה, תרבות, מגדר, פסיכולוגיה ועוד )איזיקיאל, ש' ) .

בהרצאה הוצגה מתודה להוראת ספרות והיא הקריאה בסיפור כתהליך של פרימת הטקסט ואריגתו מחדש על- ידי הלומדים המשתתפים בקהילת הפרשנות. תהליך הפרשנות מתבצע באמצעות כתיבת הקורא ( התלמיד או הסטודנט) את תובנותיו על הסיפור לתוכו כך, שכל החברים יוכלו לראותן ולהגיב. וכל זאת במטרה לאפשר שיח על הבנת הטקסט הספרותי ומקומו המרכזי של התלמיד -הקורא בהבנתו. פיתוח מסמך שיתופי ידידותי באינטרנט מאפשר את האינטראקציה בין הלומדים. (Google docs). שיטת למידה זו מבוססת על אסכולת תגובת הקורא בחקר הטקסט הספרותי, שראשיתה בתורת הטקסט של רומן אינגרדן ( 1893-1970 ). את המושג "קהילת פרשנות" יצר סטנלי פיש ( 1980 ), לפיו קהילה זו יוצרת מערכת של אסטרטגיות או נורמות פרשניות משותפת לקביעת קונצנזוס לגבי הטקסט הספרותי. הנחה נוספת עומדת בבסיס שיטת למידה המוצגת כאן: אופיו האינטר-טקסטואלי של כל יצירה. כידוע, כל טקסט ספרותי מקיים דיאלוג סמוי או גלוי עם קורפוס קודם ו/או בו- זמני של טקסטים (בן פורת, 1985 ). על כן האינטר-טקסטואליות היא בעלת חלות רחבה ביותר בחקר הספרות: החל מציטוט ישיר, המשך בקונוטציה ובאלוזיה וכלה בטקסטים חזותיים העשויים להבהיר את היצירה. את האינטר-טקסטואליות כתופעה ניתן לנצל ל"טובת" ההוראה: כל אחד מן הלומדים מוזמן לכתוב קישור כקורא ממשי לתוך הטקסט תוך שהוא מביא לידי ביטוי את כל עולמו הרגשי ואת הידע שברשותו שאותם מביא עמו לתהליך הקריאה.ד"ר נעמי טנא הדגימה בהרצאה את כל האמור לעיל בהצגת תהליך קריאה בסיפורו של ש"י עגנון, "שלוש אחיות", שהתרחש בשנה"ל תש"ע, בסמינריון דידקטי להוראת ספרות, וכולה תקווה שמתודה זו תיושם בבית הספר.

הכלי 'דיגלו', מאפשר לערוך דיון סינכרוני כתוב וממופה בין קבוצת תלמידים. הכלי המתוקשב פותח ע"י קבוצת כישורים באוניברסיטה העברית המורכבת מחוקרים, מפתחים ומורים, בראשות פרופ' ברוך שוורץ. קבוצת הפיתוח והמחקר באוניברסיטה העברית משלבת מחקר חינוכי ופיתוח כלים טכנולוגיים והטמעתם במרחב הכיתה דרך השתלמויות מורים בניהולם של ראומה דה-גרוט וד"ר ראול דרכמן. "המטרה שלנו היא לפתח כלים טכנולוגיים שיאפשרו שיח דיאלוגי, ארגומנטציה וחשיבה ביקורתית במסגרת הלמידה בכיתה", מסבירה דה-גרוט. "השילוב של הכלים והשיטות הפדגוגיות נעשה בשיתוף של מורים ותלמידים על מנת להתאים רעיונות ומושגים שעלו במחקר עם צרכים אמיתיים שעולים מן השטח".

מאמר זה מציג מחקר שנערך בקרב 79 מורות לספרות בבתי ספר על-יסודיים, אשר השתתפו בהשתלמויות מורים שמטרתן הייתה מפגש עם גישות לפיתוח חשיבה בהוראת הספרות. המאמר מציג מחקר במתודולוגיה מעורבת (mixed method), המשלבת שיטות כמותיות ואיכותניות, ומסתמך בעיקר על ממצאי שאלון שמילאו המורות. מטרת המחקר הייתה ללמוד על תפיסותיהם, על עמדותיהם ועל עשייתם בפועל של מורים לספרות בבתי ספר על יסודיים בישראל , לנוכח שאיפתם של מעצבי מדיניות החינוך בארץ לשלב חשיבה בהוראה בכלל, ובהוראת ספרות בפרט, תוך כדי טיפוח הוראה לקראת למידה משמעותית. מחקרים מסוג זה על אוכלוסייה זו טרם בוצעו. שאלת המחקר הייתה : כיצד ניתן לאפיין את הוראת הספרות בבתי הספר העל יסודיים בישראל מנקודת מבטם של המורים לספרות? ממצאי המחקר מלמדים על עמדות המורים כלפי מטרות הוראת הספרות, על סביבת ההוראה הבית ספרית בכלל ועל סביבת הוראה/למידה בשיעורי ספרות בפרט, על עמדות קונסטרוקטיביסטיות של מורים כלפי למידה, בעוד עמדותיהם בהוראה בפועל שמרניות, וכן על הקשיים שהמורים חווים היום בהוראת ספרות. מסקנות המחקר הו כי בהכשרה ראויה , ותוך כדי הכנסת שינויים בתכניות הלימודים ובדרכי ההערכה, ניתן לקוות לשינוי בדרכי ההוראה בספרות (אילנה אלקד-להמן, יצחק גילת).

מאמר זה חוקר חלק מהסיבות שתלמידים בגיל ההתבגרות בוחרים לקרוא מרצונם או מסרבים לעשות זאת. במחקר זה שנערך על-ידי מורה, המחבר ראיין עשרה מתלמידיו לשעבר שלומדים כעת בכיתות ה, ו ו-ז', את הוריהם, ואת מוריהם הנוכחיים לגבי מה מניע מתבגרים לקרוא או לא לקרוא. הממצאים ממחקר זה מציעה שקריאה באופן עצמאי מקושרת לפרקטיקות חברתיות שונות, למרות ההשקפות הנפוצות שמתארות קריאה עצמאית כפעילות פרטנית ובודדה. פרקטיקות הוראה היעילות יותר לעידוד תלמידים לקרוא חייבות לקחת בחשבון כי יש השפעה חזקה של הנעה מתהליכים של טיפוח הקשרים חברתיים ( Knoester, Matthew D).

ניתוח הקשיים והתסכולים הכרוכים בהוראת הספרות בבית הספר התיכון מוביל את נעמי דה-מלאך , מורה ותיקה להציע גישה חדשה להוראת מקצוע זה. נעמי דה-מלאך מציעה שימוש מושכל במגוון עשיר של גישות תיאורטיות בחקר הספרות : תיאוריות של קריאה , תיאוריות פמיניסטיות ותיאוריות חברתיות המשולבות עם תובנות של הפדגוגיה הביקורתית. תוך כך נחשפים היבטים חברתיים הנדחקים בהוראה הסטנדרטית מפני ההיבטים האסתטיים. מבלי לאבד את יפי הספרות ואת ייחודה הלשוני מציע הספר לא על היופי לבדו כי בשיעורי הספרות יעסקו גם בעוול ובדיכוי החבויים ברבות מיצירות הספרות הנלמדות , ישולבו יצירות שלא זכו להיכלל בקאנון המקובל, וידונו במשמעות החברתית של היעדר יצירות אלה ובהיעדרן של חוויות-חיים מסוימות בספרות הנלמדת. הוראה ביקורתית של ספרות נדרשת על מנת שלימודי הספרות לא יהיו מרכיב ממנגנון המיון וההדרה של החברה , אלא חלק ממערך חינוכי שיעורר בתלמידים מודעות חברתית ושאיפה לפעולה ממשית לשינוי פני החברה ולתיקון עולם.

מטרת המאמר להעלות לדיון את מקומה של ההערכה הספרותית בהוראת הספרות ובהכשרת המורים להוראתה, ולהציג מחקר חלוץ הבודק כיצד סטודנטיות להוראה מתייחסות להערכת סיפור ובאילו דרכים הן מערכיות סיפור שפגשו לראשונה. תגובותיהן עברו ניתוח תוכן שבחן אם הן העריכו את היצירה ומהי רמת המפורשות של הערכתן. בשלב הבא תגובותיהן מוינו על סמך שלושה קריטריונים מרכזיים: הקריטריון הפואטי-אסתטי, הקריטריון המוסרי-ערכי והקריטריון האישי. בסוף המאמר מועלות מחשבות על מקומה של ההערכה הספרותית בהכשרת מורים להוראת ספרות והצעות למחקרים נוספים. (יעל פויס, נעמי דה-מלאך)