מורים המקיימים בכיתותיהם דיונים בנושאים שנויים במחלוקת משקפים קושי לקיים דיון כזה במציאות של הקצנה ושל שיח המעלה על נס את הלאומיות במקום להתמקד בחינוך לשונות ולפלורליזם. המורים מתלוננים על חוסר ידע של התלמידים בנושאים הנדונים בכיתה, אי-הבחנה בין דעה לעמדה, היעדר היכרות עם קבוצות אחרות בחברה הישראלית וקושי של התלמידים להבין מצבים חברתיים מורכבים. רוב המלוקות המעוררות את רגשות התלמידים עוסקות בשסע היהודי-ערבי ובסוגיה של הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית.

סדרת הטלוויזיה "שעת אפס" העלתה מחדש את פרשיית פיטורי המורה אדם ורטה בעקבות תלונתה של תלמידתו ספיר סבח על מה שהיא ראתה כהבעה לא ראויה של עמדותיו הפוליטיות בכיתה. מאמר זה מציג ארבע גישות להתמודדות  עם הבעיה: 1. הכחשה 2. העדפה 3. הימנעות 4. איזון.

מקצוע האזרחות נהפך לכר פורה לוויכוחים קשים על רקע אידיאולוגי. בשנת 2009 פרסם המכון לאסטרטגיה ציונית נייר עמדה אשר טען להטיה אידיאולוגית עמוקה הקיימת במקצוע האזרחות בארץ. נייר העמדה חולל סערה והביא לניסיונות ממושכים מצד שר החינוך דאז, גדעון סער, לטפל בסוגיה; אלא שניסיונות אלה נתקלו במאבק נגדי של אנשי תקשורת וגופי חינוך מהשמאל. הטלטלה שעברה המערכת כוללת אירועים כגון פיטוריהם של שני מפקחים מרכזיים (מפמ"רים) של המקצוע; פסילת ספר לימוד; שלוש עתירות שנידונו בבג"ץ ; דיונים בכנסת; התארגנויות מורים ואנשי אקדמיה בעד ונגד שינויים בהוראת המקצוע.

הוויכוח שהתלקח לאחרונה על הוראת האזרחות הוא במהותו על אופייה של המדינה ועל השימוש במערכת החינוך כמכשיר מרכזי בעיצובו. הוראת האזרחות הקיימת מאזנת בין הגישה הרפובליקנית (מדינת הלאום של העם היהודי) לבין הגישה הליברלית (בית לכל אזרחיה). הטיעון המרכזי של כותבת המאמר הוא שהלחץ המופעל בימים אלה לעבור מגישה זו לגישה האתנוקרטית (אזרחות ליהודים בעיקר) משמעה מעבר מאזרחות שוויונית לאזרחות לא שוויונית ובעצם – לדמוקרטיה אתנית ( טסלר, ריקי).