מאמר זה בוחן את מקומו של החינוך הקונטמפלטיבי לצדו של החינוך הציבורי הנוכחי. הטענה היא, שבעוד שחינוך במתכונתו הציבורית מגולם בפדגוגיה, שמפנה את הלומד החוצה ועל-ידי כך יוצר מסר שהפנים זניח, בלתי חשבו וחסר תוקף, החינוך הקונטמפלטיבי מפנה את התלמיד מהחוץ אל הפנים, אל התודעה שבה נוצרים החיים בייחודיותם. המאמר מתאר מהו חינוך קונטמפלטיבי ומציע שתי דוגמאות עיקריות לו. כן נדונים הרכיבים העיקריים של חינוך זה, המשתקפים בדוגמאות אלה. בין היתר, המאמר דן בתרגול מיידפולנס ובכתיבת יומן אישי כפדגוגיות קונטמפלטיביות ועומד על חשיבותם. לבסוף, מוצעות מספר ביקורות לחינוך הקונטמפלטיבי ודרכי התמודדות עם ביקורות אלה.

המאמר מציג שאלה החותרת תחת הנחות יסוד הנדמות כמובנות מאליהן: לאן יש להפנות את תשומת הלב של התלמיד – פנימה (לגופו ותודעתו), החוצה (אל העולם) או "גם וגם"? החינוך הציבורי מושתת רובו ככולו על הפניית תשומת הלב החוצה. הכרעה זו מלמדת אותנו מבלי משים שיעור אבסורדי: "כאן ועכשיו", כלומר הזמן והמקום היחידים שאני, את ואתה חיים בהם אינם זמן ומקום ראויים להיות בהם. הכרעה זו מחנכת אותנו כיצד להבין "חינוך", והיא מגבילה את תחומו של המעשה החינוכי באופן שהוא אנטי-חינוכי. כנגד נקודת מבט זו מתואר במאמר זרם 'החינוך הקונטמפלטיבי' אשר זוכה להכרה גוברת בצפון אמריקה ובאירופה. זרם זה איננו מציע מהלך חינוכי חלופי, אלא מהלך המאזן את החינוך הציבורי באמצעות שילוב של פדגוגיות התבוננות דוגמת מיינדפולנס או כתיבת יומן (אורן אֶרְגַז).

המאמר מתמקד ברוחניות ובהשלכותיה על מהות החינוך וייעודו. הגדרת הרוחניות בספרות המקצועית כוללת בדרך כלל שני יסודות מרכזיים: טרנסצנדנטיות (transcendence) ומשמעות. הראשון עוסק בקשר אל הוויה נשגבת הנמצאת מעבר למציאות הנגלית והגשמית, הוויה הנתפסת כמאחדת ומלכדת את כל הקיים ומצויה בו. היסוד השני בהגדרת הרוחניות עוסק בשאלות לגבי אופי הקיום, תכליתו ומשמעותו, שאלות המובילות לתובנות לגבי ההוויה הנשגבת. תהליך ההתפתחות הרוחנית נתפס, אם כן, כהתפתחותה של היכולת להתחבר לממד זה וביישומו בחיי היום-יום ( מייזלס, עפרה ).