על המחקר- פרדיגמה כמותית, המחקר כלל מדגם בן 1,690 מורים מתחילים בשנת הלימודים 2003 – 2004 (מתוך סה"כ של 131,000 מורים מתחילים בארה"ב.) 28% המשתתפים בחרו להשתלב במסלולים חלופיים. כדי שמתכשרים במסגרות מסורתיות או חלופיות יחושו מוכנים להוראה יש צורך במיגון של קורסים פדגוגיים ובהתנסות מעשית ארוכה דיה. תוכניות הכשרה חלופית שאינן מציעות זאת פוגעות בתחושת המוכנות. לכמות הקורסים הללו ולאורכה של ההתנסות המעשית, במיוחד בהקשר של תוכניות חלופיות, יש השפעה דרמטית בהקשר זה. יכולתם של מתכשרים בתוכניות חלופיות להיכנס לעבודה ממשית תלויה גם ברמת ההדרכה והתמיכה של חונך לאורך שנת העבודה כולה ( Kee, A.N ).

בארה"ב כשליש מהמורים החדשים הם בוגרי תוכניות הכשרה/הסמכה חלופיות ו- residency alternative programs, והשאר – תוכניות מסורתיות. בין הסיבות לכן : (1) הצורך להיענות למחסור במורים עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת והניסיון לאפשר כניסה של פרטים למקצוע(Murnane & Steele, 2007); (2) ביקורת על הכשרת המורים המסורתית לטובת הכשרה מקומית שיובילו המחוזות, שתספק מורים המתאימים טוב יותר לצורכי בתי הספר (Grossman & Loeb, 2008); (3) ההערכה שמתכשרים חשים כלפי התגמולים הניתנים, במיוחד ההזדמנות לעקוף דרישות מסוימות כמו השתתפות בקורסים וחיסכון בזמן ההכשרה (Johnson & Liu, 2004). אחת הדרכים להתייחס למחלוקת בדבר ההבדלים בין מסלולים שונים אלה היא לבחון דווחים של מורים על מידת מוכנותם בשנת ההוראה הראשונה ולשאול: האם למאפייני תוכנית יש השפעה על תחושות המוכנות בקרב בוגרי המסלולים השונים? הדיון בשאלה הנדונה במאמר זה מתבסס על נתונים מהשנים 2003 – 2004 ( Kee, A.N).