הקישור שעושים מחברי המאמר בין תקשורת לחינוך מיוחד הוא מעניין מאד מבחינה פדגוגית. המחקר התקשורתי אינו נוטה תמיד לתמוך בטענתו של ניל פוסטמן שהטלוויזיה היא האשמה באובדנה של הילדות בחברה המודרנית. חוקרים מטילים היום ספק רב גם באמיתות הטענה שבעקבות המעבר מחברה של כתב לחברה טלוויזיונית היטשטש והצטמצם המרחק החברתי בין ילדים למבוגרים. הנחת היסוד של פעולת בתי ספר בחינוך מיוחד אשר יזמו תוכניות מבוססות תקשורת ומדיה היא כי התקשורת מהווה גורם מזמן אשר מאפשר לתלמיד הרחבת הזדמנויות ויכולת בקריאת המציאות תוך הפקת תוצרים תקשורתיים. תוכנית חינוכית ללימודי מדיה בחינוך המיוחד משלבת גישה יסודית המכבדת את התלמידים, רואה בהם צרכני תקשורת לגיטימיים ומקובלים ובשיאם בעלי יכולת להפיק טקסטים תקשורתיים בעצמם. המדיה מאופיינת בשלל עצום של תכנים הדורשים רמות הבנה שונות, ולכן יש בה מקום רב לבחירה ולשיקול דעת של כל אחד. לימודי המדיה מאפשרים לתלמיד להפגין את יכולותיו בלא כל קשר למגבלותיו.