מאמר זה בוחן את האופנים השונים שבהם מוצג דיוקן המורה הישראלי בסרטי הקולנוע הישראליים. המחקר התמקד בשלוש שאלות מרכזיות : האם יש קשר בין השינוי בדיוקן המורה , כפי שהוא עולה מן הקולנוע הישראלי לאורך השנים , לשינויים שחלו בחברה הישראלית ? מהם המאפיינים החוזרים על עצמם בתיאור דמויות המורים לאורך התקופות ? מהו היחס אל המורים העולה מן הסרטים השונים , ומהם ההדגשים או המסרים שדמותם מעבירה? במהלך המחקר נבחנו 10 סרטים ישראליים , שהופקו בין השנים 1979-2005, במטרה לבדוק כיצד מוצג בהם המורה הישראלי. כל הסרטים שנבחרו הם סרטים עלילתיים שהופקו בארץ העוסקים ברובם בתקופת ההתבגרות ובתקופת הנעורים , תקופות שבהן השפעתם של המורים ובית הספר על בני הנוער ניכרת מאד. דמויות המורים שבהם הן משניות ומוצגות כדמויות שטחיות וסטריאוטיפיות ( נירית רייכל, איתמר רבן) .

המחקר הנוכחי שנערך ע"י חוקרות ישראליות (נירית רייכל ושרה ארנון, מכללת אוהלו) ופורסם בכתב עת בינלאומי בדק את ההבדלים וקווי הדמיון בתפיסת המורה הטוב בקרב אוכלוסיות שונות תוך התמקדות בשני היבטים: מגדר ואתניות. המרואיינים נבחרו מהקבוצות הבאות בחברה הישראלית: גברים ממוצא יהודי, נשים ממוצא יהודי, גברים ממוצא ערבי ונשים ממוצא ערבי. שאלת המחקר היתה: האם הזהות האתנו-תרבותית מסבירה את ההבדלים בתפיסת המורה הטוב. הממצאים מלמדים כי מרכיבי הזהות האתנו-תרבותיים מסבירים את ההבדלים לגבי תפיסת המורה הטוב. בעוד הגישה של המרואיינים הערביים ביטאה תפיסה ברורה ומגובשת לגבי דמות המורה הטוב, הרי בקרב המרואיינים היהודיים התפיסה הייתה הרבה יותר הטרגונית. מבחינת המגזר היהודי האינטראקציה של המורה עם התלמידים היא המרכיב החשוב של המורה הטוב בעוד המגזר הערבי ייחס יותר חשיבות לדמותו האתית ערכית של המורה Nirit Reichel, Sara Arnon) ).

מערכת החינוך הישראלית צומחת בעת ובעונה אחת עם החברה הישראלית ועם תרבותה. היא נוצרה על ידי החברה העברית בראשית התהוותה והייתה כלי ליצירתה, מאז היא ממשיכה לקחת חלק בעיצוב החברה הישראלית במכוון או באקראי. השתיים משקפות זו את פניה של זו, את מאבקיה ואת בעיותיה של זו וחוזר חלילה. היכרות עם מערכת החינוך פרושה היכרות עם החברה הישראלית, עם הלכי הרוח המקובלים בה, עם השלבים השונים המאפיינים את התפתחותה ועם ציפיותיה לעתיד. בספר זה לוקחת אותנו המחברת למסע היכרות עם מערכת החינוך הישראלית, עם מאפייניה, עם קשייה ועם הצלחותיה מנקודת המוצא שהיכרות וידע הם תנאי להבנה, לשותפות, לביקורת ולשיפור. מטרת הספר היא לתת מבט כולל על סיפורה של מערכת החינוך הישראלית תוך הפניית תשומת לב לזרמים ולמגמות שבה, למגזרים שבהם היא פועלת ולמאפייניה השונים. הספר אינו מתיימר להעמיק בכל אחד מהנושאים הקשורים למערכת החינוך אלא לתת רקע כללי על ציר הזמן, לאפשר את המשך המסע ולעודד חקירה בנתיבים שהקורא יבחר לעצמו.

התפיסה הפרגמטית היתה המועדפת (קונצנזואלית) בחינוך העברי בישראל לפני קום המדינה. היא התחזקה על-ידי העליות הסוציאליסטיות (השנייה והשלישית), אשר ראו בחינוך לעבודה חלק מההכנה להגשמה ציונית. במחצית השנייה של שנות ה-50 חלה התפתחות בארגון ובעיצוב החינוך המקצועי. שר החינוך זלמן ארן (1955-1960: 1963-1969), שייחס חשיבות רבה לחינוך המקצועי, ראה בו אתגר ודרך להרחיב את מעגלי האזרחים הפרודוקטיביים, כלי לשפר את החינוך ליצרנות, אמצעי השגת מטרות חברתיות וחינוכיות ובעיקר, פתרון אפשרי וראוי למניעת נשירה של תלמידים ממערכת החינוך. ההתמקדות של משרד החינוך בחינוך המקצועי נבעה גם מהשינויים שהתחוללו בישראל: גידול דמוגרפי דרמטי, בעקבות העלייה הגדולה ממדינות האסלאם; חוק חינוך ממלכתי שהציע חינוך אחיד לכל אזרחי המדינה; התקדמות טכנולוגית מואצת. במהלך 1976-1978 שונה מבנה החינוך הטכנולוגי ויעדיו הוגדרו מחדש. הנתיב הטכנולוגי המשיך להיות בעל דימוי של "מסלול אין ברירה", למרות העובדות, ואף על פי שמשנת 1980 אחוז מקבלי תעודת בגרות בקרב תלמידי החינוך הטכנולוגי גדל ב-12% לעומת גידול של 10% בחינוך העיוני. ההזדמנות של החינוך הטכנולוגי לעלות על דרך המלך, הוחמצה בשנים האחרונות ( נירית רייכל ) .