ספר חדש בהוצאת מכון מופ"ת העוסק בחינוך האקזיסטנציאליסטי ומוליך לעיסוק ברוחניות בחינוך ובחיפוש משמעות בחינוך. חלק ניכר מהחינוך האקזיסטנציאליסטי נעשה לאו דוקא כלימוד פורמלי מובנה, אלא בנסיבות מתאימות מזדמנות ובדרך של שיחה עם קבוצה גדולה וקטנה ושל דיאלוג עם יחידים. מעצם טיבו חינוך אקזיסטנציאליסטי מכוון לסוביקט. על המורה להגיע אל שכלו, אל נפשו ואל רוחו של התלמיד היחיד. על המחנך להתאמץ "להתחבר" אל התלמידים, ולהשתדל לשכלל בהם את התודעה בשאלות הקיום. הדרך לכך היא בהצעת מושגים שונים ומגוונים ובהצגת סיפורי חיים שונים, הלקוחים מן המציאות ומן הספרות, שיש בהם לעורר אצל התלמידים אסוציאציות למצבי חיים ולחוויות שלהם (ישעיהו תדמור)

האם הלימוד בבתי הספר בישראל יוצר הוויה חינוכית שיש בה התרוממות רוח והתעלות? האם התלמיד חווה חוויות חינוכיות מעצבות? תלמידים רבים תופסים את הלימוד יותר כעניין השכלתי או מעשי, לא כאירוע בעל משמעות רוחנית. כלומר , אין מדברים היום על חינוך כחוויה חינוכית מעצבת ועל תרומתם של המורים להעצמה אישית של תלמידיהם. ואשר למורים, נראה שהם נרתעים מהספירה הרוחנית, המטפיסית. כתוצאה מהעימות המתמיד של המורים עם לחצים שונים, גם בעלי היכולות הגבוהות שביניהם מסתפקים בהשקעת מרצם בהוראה יעילה, למותר לציין, תחום חשוב ומרכזי כשלעצמו, אך נמנעים מכל מעורבות בחינוך במובנו העמוק. הם מנוכרים לעולמם של תלמידיהם ובמקרים שכיחים נוהגים בהם במניפולציה. אופייני למורים אלה שהם מתחמקים מלגעת גם במציאות הקיומית שלהם עצמם. הם שרויים ב"נרפות קיומית", כפי שמכנה זאת גרין. וכך, אין להתפלא, שהם לעולם אינם מסוגלים לשמש כתובת לתלמידיהם, עת הם מתלבטים בשאלות הקשורות בקיומם (ישעיהו תדמור) .