התחושה שצריך להכין את הדור הבא ל"מיומנויות המאה ה-21", מעוררת את המערכת להשקיע כספים אין קץ בניסיון נואש להפוך את המורים ל"מלמדים דיגיטליים". אין ספור השתלמויות מורים, שעות הנחיה, ומשאבי ציוד וכ"א, מושקעים בניסיון הזה, מזה עשרות שנים, ונראה שלשוא. שום בשורה לא צומחת, שום שינוי משמעותי לא קורה, רוב המורים עדיין משתמשים בטכנולוגיות של הדור הקודם (לוח וגיר), וגם אלה שמשתמשים במחשבים, ב'לוחות חכמים', בטבלטים ובמקרנים לא מציגים שיפור משמעותי. פרופ' גבי סלומון שהלך לעולמו בשבועות האחרונים, כבר כתב מאמר שצוטט בעיתון הארץ עם הבשורה "המחשב לא תורם ללמידה" (ינואר 2010). כבר אז נזעקתי וכתבתי תגובה בשם "המחשב תורם ללמידה באבוע" ובה השאלה: איזו פדגוגיה משרתת הטכנולוגיה: פדגוגיה קדם-מודרנית (ואז אין לה סיכוי כמו שאומר פרופ' סלומון) או פדגוגיה מודרנית (ואז יש לה את כל הסיכויים שבעולם). מה שקראתי אז 'פדגוגיה מודרנית', עיצבתי למונח 'פדגוגיה דיגיטלית' (חנן יניב).

בעוד הילדים דוהרים אל תוך העידן הדיגיטלי החדש ומעבירים אליו את מרכז חייהם, בתי הספר נותרים מאחור, מתלבטים בשאלה אם להיכנס גם כן פנימה – ואם למערכת החינוך יש אחריות גם על מה שקורה לתלמידים מחוץ לשעות הלימודים, בתוך הרשת החברתית (תמירה גלילי).

מתנדבי עמותת אשנ"ב מלמדים ילדים, הורים ומורים על סכנות השימוש באינטרנט – וכיצד להוציא ממנו את המיטב. "בתי ספר לא באמת יודעים לטפל באירועים שקשורים עם התלמידים. כשילד מרביץ בהפסקה לילד אחר יש הנחיות מה צריך לעשות, אבל כשילד מאיים על ילד אחר ברשת, לבית הספר אין את הכלים לטפל בזה, ולמורים אין די מודעות…בכל הקשור לטכנולוגיה המתפתחת מהר, אין לנו עדיין כחברה מעטפת תרבותית תומכת; אין לנו נורמות איך לנהוג, מה מוסרי ומה לא, מה ראוי ומה לא, ומה ההשלכות על המעשים שלנו" (רותי גליק).

דונלד קלארק חוקר מה גורם לכולנו לפחד לעיתים מחידושים טכנולוגיים ואחרים. קלארק סוקר את ההיסטוריה של הפחד משינוי החל מימי סוקרטס ועד לעידן הרשתות החברתיות ומנסה לתאר מדוע כל מה שכבר קיים בעולם שאנחנו נולדים אליו הוא נורמלי מבחינתנו וכל ההמצאות שנוצרות אחרי שאנחנו בני 30 נראה לנו נוגדות את דרך הטבע (מקור וקרדיט: אתר חברת מתודיקה).

דניאל ליפסון מדווח בבלוג שלו על כתבה בעיתון "ניו יורק טיימס" הבוחנת את ההשלכות של האינטרנט ושימושיו על התנהגות התלמידים בבתי ספר תיכוניים. המחבר בילה מספר חודשים בבית ספר התיכון Woodside וחקר את חייהם הדיגיטליים של התלמידים. כמעט כולם שם מבלים את רוב זמנם במדיה דיגיטלית בעיקר משחקי מחשב, Facebook והתכתבות ב SMS. מתברר כי הדבר פוגע לא רק בציוניהם אלא גם בכושר הריכוז ובזכרון שלהם. רבים הולכים לישון בשעות הקטנות של הלילה לאחר ישיבה ממושכת מול מסך המחשב. אפשר כמובן לשכוח משעורי הבית. מנהל בית הספר לא נשמע מודאג. הוא מציע לנווט את התלמידים לכיוונים יצירתיים בהם הם יוכלו לנצל את הפוטנציאל שלהם. תלמידים שרואים ויוצרים הרבה סרטונים ב Youtube למשל, יכולים ללכת למגמת קולנוע. מורים אחרים מתנגדים לגישתו של המנהל ביה"ס שאינו מודאג . "אי אפשר ללמוד קריאה או כתיבה באמצעות הודעות טקסט" אומרת מורה לאנגלית.