זוהי ביקורת על ספרו החדש של לארי קיובן, היסטוריון מוביל של החינוך האמריקני, שחיבוריו הקלאסיים "מורים ומכונות", "כיצד מורים לימדו" ו"טיקרינג לקראת אוטופיה" אשר כתב עם דייוויד טייק, לצד עשרות פרסומים נוספים, זכו לתשומת לב רבה. הפרויקט האחרון, שספר זה מתארו, עוסק ביציבות ובשינוי. השאלה המרכזית, שמנותחת בספר היא מה השתנה ומה נשאר קבוע בתוכן ובפדגוגיה של היסטוריית בית הספר העל-יסודי במהלך חצי המאה שעברה. במענה על השאלה המחבר מביא מגישת המורשת (שימור העבר) והגישה ההיסטורית להוראה (המדגישה חשיבה ביקורתית) ומדגיש את המתח שביניהן כפי שבא לידי ביטוי במדיניות ובפרקטיקה. המחבר מרמז, שאף שבתי הספר ציידו את מוריהם בשתי גישות אלה, הן מובילות לכיוונים שונים (A. J. Angulo).

זוהי ביקורת על ספר, שדן בחינוך הציבורי בארה"ב מנקודות מבט פילוסופית, אקזיסטנציאלית ופרקטית. ניתן לראות בספר ככולל בתוכו שני ערוצי תוכן. ערוץ אחד, כולל ביקורת על המצב הקיים מהבחינה הפוליטית, החברתית ו/או התרבותית ומפנה לחקר של אי צדק מערכתי. המערכת מואשמת כמטה לרעה, נצלנית, מדכאת, סקסיסטית, גזענית והומופובית. בעיות אלה משילות מידי מורים ותלמידים את ניסיונם, הסקרנות האינטלקטואלית שלהם וחדוותם. מכאן, נפתחת הדרך לערוץ תוכן נוסף, שבו המורים והתלמידים נדרשים לקחת חלק פעיל. מחבר הספר מפציר במורים לקדם תכניות לימוד שמגלמות אמון, יוזמה, אומץ, דמיון, ספקנות וסקרנות וממקם גישה של אתיקה של דאגה (ethic of care) במערכת היחסים שבין מורה לתלמיד ובתרבות הכיתתית תוך שהוא מאפיין אותם בתפיסות של דאגה, אמון, אהדה ואהבה (Gillian Rosenberg).

גישתו החינוכית של טרופר, כפי שהיא עולה ב"שביל בעולם", היא קודם כל הומניסטית. "ביקשנו לחנך לאהבת אדם. כל אדם באשר הוא… בלי אבל ובלי סייגים. כל אדם נברא בצלם". פעם אחר פעם טרופר פורש עשייה חינוכית שמוּנעת מתשוקה עזה לקדם צעירים, מדאגה עמוקה לשלומם ולכבודם, מתובענות מחמירה לשוויון הזדמנויות, ממחאה נגד עוולות הפערים החברתיים והנחשלות המצמיתה שאלה מולידים. רצונו כמחנך — לגעת בנפשם של התלמידים, לעורר בהם אמון וכבוד הדדי, להעצים בהם את תחושת המוגנות והמסוגלות ולעשות כל שביכולתו כדי לסייע להם "לפרוש כנפיים" (נמרוד אלוני).

שאלת המפתח המלווה את הספר שלפנינו היא מידת הרלוונטיות של משנת פרנקנשטיין לעבודת המורה כיום. שאלה זו, ולא ההצגה הסדורה והשיטתית של משנתו, מנווטת את מהלך הדיונים בספר ומגבילה אותם לבירור התשובה עליה ולא לעיון תאורטי כללי בגישתו. הספר פונה למתמצאים בכתיבתו של פרנקנשטיין ובמושגים שפיתח. ההתמודדות בשאלת הרלוונטיות מחייבת לזהות את הנושא המרכזי ואת הבעיה המעסיקה את פרנקנשטיין בהקשרו של נושא זה, וכן לזהות את יסודות גישתו שחיוניותם אינה מוגבלת לתנאי זמן ומקום מסוימים. יסוד אחד שכזה הוא השפעת התרבות שבה חיים התלמיד והמורה על תפקודיהם; יסוד שני הוא ההכרה בחלקו של הרגש כגורם המעורב בעצם אקט הלמידה, לא רק בעירור המוטיבציה של הלומד לעסוק בתוכן שלפניו, אלא כגורם המשפיע על אופן חשיבתו ותוכנה; יסוד אחר הוא טיב היחסים שבין המורה לתלמיד כגורם המשפיע על ההוראה ועל הלמידה כאחד (עודד שרמר).