אפלטון, שנקט עמדה דומה לזו של מורו באשר למהות החינוך, המשיל את התהליך הפדגוגי להסבת הראש אל הכיוון הנכון, פעולה שהמחנך גורם לתלמידו כדי שהלה יראה בעצמו את הדבר הנכון, בהנחה שכושר הראייה – דהיינו הכשרים המנטאליים והאינטלקטואליים – נמצא בקרבו מלכתחילה.

דני לסרי, מייסד זרם החינוך הדיאלוגי בארץ, מפרסם באתר האקדמיה הדיאלוגית מאמר מטלטל המציע חלופה רדיקלית לחינוך האלטרנטיבי: "רוב חיי סברתי שמערכת החינוך לא יכולה להשתנות, לא באמת, ואם אני כותב כאן היום זה לא מכיוון שהתחוור לי אחרת, אלא מכיוון שהתייחסותי לדעה זו ולמסקנות שיש לגזור ממנה – השתנתה. מדוע אני סבור שמערכת החינוך לא יכולה להשתנות – את זה כבר פירשתי במקומות אחרים כמו גם בחינה מעמיקה מדוע בתי ספר הם לא מקומות בריאים לגדל בהם ילדים. אלא שבמשך שנים רבות נדמה היה לי שזה מותיר בידי רק את האפשרות של החינוך המהפכני. לזה האחרון יש שני ערוצי ביטוי. מצד אחד הערוץ הביקורתי החושף את פניה האמיתיים של הבית-ספריות, מצביע על עוולותיה, חותר תחתיה, וחולם על היום שבו תקרוס. ומצד שני הערוץ האלטרנטיבי, המציע חינוך חדש, גם בתיאוריה וגם במעשה. אלא שבעת האחרונה התחלתי לחבר את כל זה מעט אחרת ולעשות חשבון חדש" (דני לסרי).

המאמר מציג גישה חינוכית אלטרנטיבית הנקראת חינוך דיאלוגי. נקודת המוצא שלה נעוצה בפילוסופיה האקזיסטנציאלית-דיאלוגית העוסקת בטבע ההתייצבות של היחיד בעולם. התייצבות זו אינה נתפסת כמבודדת מן העולם אלא כעומדת מראש בזיקה אליו. משמעותו של היחיד מובחנת כאן מתפיסות כגון סובייקט פסיכולוגי או אובייקט חברתי. אין מדובר כאן במושג מופשט שניתן לעבדו במונחים כלליים אלא רק לחיות אותו כ"אני", כהתייצבות וכהסכמה למפגש. על פי התפיסה הדיאלוגית האני הוא תמיד קוטב אחד בצירוף אני-אתה או אני-לז. היחיד איננו נתפס כאינדיבידואל מופרד אלא כמי שפניו החוצה, שעצם טבעו הוא כבר דיאלוג ותנועה ( דני לסרי) .