לימודי תיאטרון מוגדרים על ידי חוקרי חינוך כחזרה לחיים האמיתיים בה המשתתפים נדרשים לחקור סיטואציות מהעולם האמיתי, מצבי קיצון והתמודדות עם השלכות של מעשים. על אף שמדובר לרוב בתסריט כתוב מראש, תהליך פדגוגי זה מאפשר לתלמידים לתרגל מיומנויות של הבעה עצמית, התנסחות מיטבית, תמיכה הדדית, ניהול קונפליקט, חתירה לפתרון בעיות, חשיבה ביקורתית ואפילו מנהיגות חברתית. במקום שיספרו להם מהם אומץ או אמפתיה, הם חווים זאת.

במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת החלו לעלות על במות הארץ הצגות בשפות יהודיות, ובהן מרוקאית, בוכרית, יידיש, ארמית, לאדינו, גו'הורי ועיראקית. תדירותן הלכה והתגברה בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת. תופעה זו מצביעה על שינוי תודעתי כלפי שפות שקודם לכן לא היה להן מקום על הבמה בישראל, גם לא בתיאטרוני השוליים.

בשנות השבעים תיאר ג'ון סטיין את חוויותיו כמי שלימד את מחזות שייקספיר ב"שיטה ישירה" שהתבססה על הבנת המחזות באמצעות ביצוע (Styan 1974). הוא אמנם הודה כי הכיתה אינה תיאטרון והתלמידים אינם שחקנים, אך סבר ש"אפילו הצעד הקטן ביותר לקראת העלאת המדיום הטבעי של ההצגה עדיף על פגיעה במחזה (ובתלמידים)