במהלכן של אינטראקציות עם ילדים במרחב הגן, אנו פוגשים את דרכי ההתמודדות שלהם עם פעילויות המעוררות אתגר. ניתן לראות ילדים המתקשים להביע עצמם באופן מילולי, מתקשים להתנהל באופן מווסת בהתאם לדרישות הגננת ומגיבים באופן לא מותאם באינטראקציות עם חבריהם. התפתחות של תהליכי למידה והתנהגות יומיומית מיטבית דורשת מהילדים הפעלה של מיומנויות הוויסות העצמי שלהם. המחקר הנוכחי עוסק בדרכים בהן ניתן להרחיב את מיומנויות הוויסות העצמי של ילדים צעירים בטווחי הגילאים שלוש עד שש. המחקר מאופיון בהתייחסות לשני ממדים מקבילים ומשלימים: האחד מיקוד בילדים ותיאור התפתחות הוויסות העצמי שלהם כתוצאה ממעורבות חינוכית מובנית, והשני בחינת ההתפתחות של הסטודנטיות, שהעבירו את הפעילויות. מטרת המחקר היא לבחון האם ובאיזה אופן תכנית קצרת טווח המתבצעת בגן מחזקת את תהליכי הוויסות העצמי של הילדים ובמקביל מקדמת את יכולות הוויסות העצמי ותחושת המסוגלות העצמית של הסטודנטיות עצמן (רחל רביד ועינת ליכטינגר).

בעבודה זו מנסה חני יוסף לבחון כיצד משתלבת הגישה החינוכית של ויגוצקי ומשתקפת בגן הילדים. את התיאוריה של ויגוצקי בוחנת חני יוסף במסע בין כותלי הגן המהווה קרקע פורייה ליישום משנתו. היא מתחילה בהתייחסות לארגון הסביבה החינוכית, המהווה תשתית לעשייה החינוכית בגן. בניית סביבה חינוכית איכותית צריכה על פי ויגוצקי ליצור תנאים מתאימים להתפתחות הילד. אחת ההנחות הבסיסיות של תיאוריית ויגוצקי, היא כי התפקוד הקוגניטיבי של האדם צומח על רקע מבנים תרבותיים מאורגנים של אינטראקציה חברתית ( חני יוסף) .