תכנית "אופק חדש", המיושמת בשנים האחרונות בבתי הספר היסודיים, כמעט לא נגעה במרכז העשייה של בית הספר: ההוראה והלמידה. השינוי המשמעותי היחיד שתכנית זו הכניסה לבתי הספר בהקשר הפדגוגי הוא שעות הוראה פרטניות. שעות אלו הן תוספת חשובה למשאבים העומדים לרשות הנהלת בית הספר. אולם היעדר יעדים פדגוגיים ברורים לניצול משאב זה, אי-בהירות לאופן השימוש בשעות אלה והעובדה שסגל ההוראה אינו מקבל הדרכה על השיטה ועל דרכי ההוראה המתאימות לה פוגעים בסיכוי ששעות אלה יביאו לשינוי ממשי בבית הספר. המחבר מבקש להציע יעד אחד מרכזי לניצול השעות הפרטניות ולפרט מהי הדרך להשיג את היעד הזה ( יריב פניגר) .

השעות הפרטניות מאפשרות למורים ליישם פדגוגיה אחרת, אך הן אינן מאלצות אותם ליישם פדגוגיה אחרת. מורים יכולים להחיל גם על השעות הפרטניות את הפדגוגיה הבית ספרית השלטת – את דפוסי ההוראה הפרונטלית ודפוסי הלמידה הפסיבית. לכן יש לפתח פדגוגיה חלופית לשעות הפרטניות ולחתור – וזו עיקר הטענה של הדברים שלהלן – להפיכתה לפדגוגיה כללית בבית הספר. רפורמת "אופק חדש" תהווה רפורמה פדגוגית, ולא רק הסכם שכר מורחב, אם היא תצליח להתמודד עם שני אתגרים: פיתוח פדגוגיה פרטנית והטמעתה בבית הספר. פיתוח פדגוגיה פרטנית כרוך בדרכים להבניית למידה בקבוצות קטנות. ישנן תאוריות ופרקטיקות רבות של למידה בקבוצות קטנות; יש להבחין ביניהן, להכיר את יתרונותיה וחסרונותיה של כל אחת ולמצוא או להמציא את התאוריה והפרקטיקה היעילות ביותר לשעות הפרטניות ( יורם הרפז).

ברפורמת "אופק חדש" גלום פוטנציאל של פדגוגיה פרטנית (פרסונלית) רב ממדית – בהוראה, בתכנון לימודים ובהערכה, בניהול עצמי ובמסגרות ארגוניות ופיזיות קטנות. האתגר הגדול שעומד בפני הוגי הרפורמה ומיישמיה הוא למצות את הפוטנציאל הזה. חינוך פרוגרסיבי. אבות החינוך הפרוגרסיבי ביקשו לחזק את נטיותיו וכישוריו הטבעיים של התלמיד. גישה זו חייבה התאמת תכנית הלימודים לצרכים משתנים של קבוצות של תלמידים בעלי עניין משותף תוך מיקוד בדיסציפלינות הלימוד המסורתיות ( עמי וולנסקי)

בעבר הייתה אחת המטרות הראשיות של המדיניות החינוכית לקדם שוויון ואחידות במערכת החינוך על ידי צמצום הפער בין המרכז )החינוכי, הרוחני, החברתי והגאוגרפי( לפריפריה. כתוצאה מכך רוב הרפורמות שהוצגו , בפרט בישראל, היו אחידות, ויושמו באורח גורף בכל מערכת החינוך. בעקבות חדירתן של השקפות רב-תרבויות ולנוכח הדרישה לתת ביטוי להבדלים בין המרכז לפריפריה , יש היום פחות לגיטימציה ציבורית למדיניות חינוכית החות רת לקדם אחידות כלל-מערכתית. הדרישה להכיר בגיוון הקיים בתוך המערכת ולכבדה הפכה לנחרצת יותר . לפיכך תלויה הצלחתה של מדיניות חינוכית במידה שבה תצליח לגבש תכניות שיתמרנו בין קבוצות האינטרסים השונות . בזמן שחברות רבות נעשות יותר ויותר הטרוגניות , אתנית ותרבותית, יהיה קשה יותר לגבש מדיניות חינוכית לכידה ( דן ענבר) .