מאמר חדש שפורסם בעיתון Training Industry Quarterly, מגדיר את הרפלקציה כאחד מארבעת הרכיבים המשמעותיים ביותר בלמידה אפקטיבית. רפלקציה היא ה"דבק" שמאחה פריטי ידע שונים שלמדנו ומאפשר לנו לארוז את הלמידה הזו באופן שמבטיח שימור של הידע או הפקת לקחים על משהו שבצענו. במאמר מסביר הכותב כי על אף שרפלקציה היא פעולה קלה מאוד לביצוע, אנחנו נוטים לא לבצע אותה ולא לאתר את המצבים בהם נכון לבצע אותה. הדבר נובע בעיקר מהרצון שלנו לנוע קדימה כל הזמן אל הידע הבא שאנחנו צריכים לרכוש במקום לחזור בעיבוד נוסף על משהו שכבר למדנו. על מנת להפוך רפלקציה לדרך חיים, יש להשתמש בה הן ברמה האישית היומיומית והן בכלל המסגרות והסביבות הלימודיות.

כדי שאדם ילמד, יצמח ויתפתח בצורה זו לאורך כל חייו, נדרש שילוב של שני יסודות סותרים לכאורה אבל למעשה משלימים זה את זה: האחד הוא "עמוד שדרה" או "מרכז כובד" נפשי, שמעניק לאדם חוסן נפשי, יציבות וביטחון ומאפשר לו להתמודד בהצלחה עם שינוי מהיר ומתמיד ועם חוסר ודאות ביחס לעתיד; היסוד האחר כולל פתיחות, גמישות, סקרנות, עניין, עצמאות, יצירתיות, העזה, הנעה עצמית ועוד, המאפשרים לאדם להמשיך לחקור וללמוד, לנסות ולהתנסות, להתפתח ולהתחדש באופן דינמי ומתמשך. חינוך לעתיד לא ידוע, שהוא גם החינוך המתאים והרלוונטי ביותר להווה, מטפח ויוצר בחניך את שני היסודות האלו ( עמיר פריימן) .

ג'יי הורוויץ הפנה את תשומת לבנו לחשיבותו של סימור פאפרט לחדשנות בחינוך ולפדגוגיה הקונסטרוקטיביסטית למרות שקדם לעידן האינטרנט. הוא מתייחס לגילוי המאוחר של מוביל התקשוב החינוכי בארה"ב ויל ריצ'רדסון לגבי חשיבות תפיסתו של סימור פאפרט ללמידה פעילה. כותב ג'יי הורוויץ : " פאפרט יצר את ה-Logo לפני ה-WWW. אולי העובדה שהוא הקדים את ה-WWW איפשר לו לראות את המחשב כתשתית לבניית עולמונים, וכסביבה שבה ילדים יכולים לחקור. היום התקשוב מאפשר לנו הרבה מעבר למה שהוא אפשר לפני שלושים שנה, אבל אולי ההיצע של היום מעוור אותנו לאפשרויות היצירתיות שעדיין קיימות, ואפילו גדלו.

בית הספר הפך למרחב שבו הכול מאוימים: המורה מאוים מהצורך להספיק, הוא מאוים מהתלמידים ומההנהלה. התלמידים אף הם חשים מאוימים – מהמורה, מההישגיות ועוד. במקום של איום, קשה ואולי בלתי-אפשרי להיפתח ולתת לאמפתיה . האמפתיה עלולה להיתפס ככלי ולא כמטרה: למשל, כלי להישגים. סיכון אחר עלול להיות שימוש מניפולטיבי באמפתיה, כמעין מלכודת דבש. סוג אחר של סיכון הוא יחס אמפתי ללא מעשה המשנה את המציאות. אדם הקשוב לכאורה לזולתו, לצרכיו ולרגשותיו חשוב כשלעצמו , אך ללא נקיפת אצבע לשינוי המצב. "הדגשנו את המבט על מתן אמפתיה כגישה החותרת לרווחה רגשית ופיזית וגם כמחויבות לשיפור בפועל של תנאי רווחה אלו" ( רמי אלגרבלי, דינה כהן-אור, היילי רוזנבלום, יצחק שטרנברג ).

כותבת ד"ר מילי אפשטיין-ינאי : "במאמר זה אנסה לסרטט כיווני מחשבה המציגים עקרונות להוראה וללמידה שבהם אני מאמינה. ברצוני להציע נקודת מבט שאינה הולמת את האופי הכלכלי-הישגי של סדר היום העכשווי בנוגע ללמידה. החינוך לכוד ברשת תחרותית, תכליתית ואינסטרומנטלית, שמבטיחה תוצרים “מהירים, מדידים, כיפיים, ובמיוחד – עכשיו", מבלי לערב כמעט תהליכים של שינוי פנימי ושל התבוננות. אדון כאן רק בקצה הקרחון של סוגיה מורכבת, הארוגה בשאלות בדבר מהות מעשה ההוראה ובדבר התנאים החברתיים שבהם הוא מתהווה . קול בתוכי אומר לי שאולי מהולות בדבריי הפרזה מסוימת והתלהבות ילדותית – טון נאיבי שאינו מתאים לימים של תכנון, של יישום ויכולת ביצוע; ובכל זאת, אני כותבת כדי לתפוס את רוח הדברים החמקמקים העוברים בין אדם לזולתו – רוח הנשארת חרוטה בזיכרון ומעוררת השראה עתידית. כי ככה, לדעתי, עובר מעשה הלימוד שהוא מוקד ההוראה – כמעשה שעתיד להתגלות" ( מילי אפשטיין-ינאי).