שימוש במבחנים עתירי-סיכון, שנועדו להשוות בין מדינות, מחוזות, בתי ספר, מורים ותלמידים, הפך בשנים האחרונות בסיס לרפורמות חינוכיות ברחבי העולם. למרות שמבחנים יכולים להיות אינפורמטיביים, מבחנים עתירי-סיכון מבוססים על גישה המיישמת תגמולים וסנקציות המותנים בתוצאות המבחן. למבחנים אלה השלכות שליליות רבות על איכות החינוך. מאמר זה מציג את תאוריית ההכוונה העצמית ואת העקרונות המוטיבציוניים המסבירים את ההשפעות המזיקות של מבחנים אלה על מורים ותלמידים כאחד.

בתי הספר כיום נוטים לאמץ "טרנדים" חינוכיים ולהשתמט מהשגת יסודות ההוראה, תכליותיה הפנימיות – הבנה והנעה להבנה. כדי לחזור ולהתקדם אל התכליות היסודיות של ההוראה, מציע המאמר תפיסה עיונית ומעשית של הבנה והנעה להבנה. התפיסה העיונית ממשיגה הבנה כייחוס וכביצוע. התפיסה המעשית מיישמת את תאוריית ההכוונה העצמית על הנעה להבנה. כמו כן, המאמר מראה שהבנה (קוגניציה) והנעה להבנה (מוטיבציה) אינן ממלכות נפרדות. תכלית המהלך המושגי הזה היא לסייע להוראה לחזור ולהתקדם למטרה המהותית שלה.

תיאוריית ההכוונה העצמית (SDT) מדגישה את חשיבות ההשפעה של מקורותיו הפנימיים ואישיותו של אדם להתפתחות התנהגותו ולויסותו העצמי. מכאן שהתיאוריה מתעסקת בחקר הנטיות הפנימיות המולדות של האדם ואת צרכיו הפסיכולוגיים. כבסיס למוטיבציה עצמית ואינטגרציה אישיותית, כמו גם למצבים שמסייעים להליכים חיוביים. תיאוריית ההכוונה העצמית לא מתעסקת רק בטבע החיובי הספציפי של הנטיות המולדות דרך ההתפתחות של האדם, אלא גם בוחנת הקשרים של סביבות חברתיות הנוגדות את הנטיות הללו. הפסיכולוג אלן כץ מאמין בישימות הגבוהה של תיאוריית ההכוונה העצמית לחינוך. לא מדובר רק על תיאוריה בתחומי המוטיבציה אלא בתיאוריה מעמיקה מבחינת למידה והתפתחות עצמית. כאשר תומכים באוטונומיה של ילדים , מסייעים רבות להתפתחותם הקוגניטיבית, סקרנותם וצמיחתם היצירתית. תיאורית ההכוונה העצמית צופנת בתוכה רבים מן העקרונות הקונסטרוקטיביסטים בחינוך.